מי שבוחן את התנהלות המשטרים הערבים מסביבנו צריך לשאוב עידוד מסוים מההפיכה הצבאית במצרים. בהשוואה לסוריה למשל בה חבר הצבא לנשיא בניגוד לרצון הרוב וטבח ביד חופשית במתנגדי הנשיא, במצרים הצבא הוא קודם כל צבא העם, וממנו הוא שואב, מבחירה, את הלגיטימציה להפעיל כוח. במילים אחרות, הצבא רואה בעם את מקור הסמכות וסר למרותו. זהו הגורם המעודד מנקודת מבט ישראלית ומערבית, בסאגה הפוליטית צבאית המתרחשת במצרים כיום.
למתבונן מהצד קשה להבין את מצרים בהקבלה להתנהלותן של דמוקרטיות אחרות. מצרים אינה דמוקרטיה מערבית, אלא שעטנז של מאפיינים דמוקרטיים במשטר אוטוקרטי במידה רבה. למרות הבחירות הדמוקרטיות לכאורה, הנשיא הוא כמעט כל יכול ומפלגתו שולטת ביד רמה בפרלמנט, שלרוב מיישר קו בנושאים מרכזיים כמעט אוטומטית עם מדיניות הנשיא: במשטר המצרי לאישיותו של הנשיא ורצונו השפעה מכרעת על דמותה של המדינה: הדוגמה הטרייה ביותר היא כמובן מובארק, ששלט ביד רמה במצרים מאז רצח סאדאת בשנת 81 בטרם הופל באופן דומה לפני אך מעט יותר משנה, וקודמיו שנראים שייכים כאילו לעידן אחר סאדאת ונאצר כל אחד מהם הוביל את מצרים בדרך שונה כמעט לחלוטין.
במשוואה של נשיא כמעט כל יכול ופרלמנט חלש הצבא שהיה ונשאר צבא חילוני ומקצועי נתגלה הגורם המאזן והממתן, הן בסוף שלטון מובארק וביתר שאת בתקופת מורסי, איש האחים המוסלמים שרבים מראשי הצבא זיהו את האיום שבהפיכת מצרים בהנהגתו לדיקטטורה איסלאמית בניגוד גמור לרצון הצבא עצמו ורוב העם. כך, האקט האלים של הדחת הנשיא מורסי נראה בעיני הצבא, שחלק ניכר מהקצונה הבכירה שלו השתלם בלימודים צבאיים בארה"ב, וספג דרך טבע מושגים אמריקניים, רואה בהפיכה הצבאית במצב שהתהווה נוכח עיקשותו של מורסי על רדיקליזציה דתית של מצרים, רע הכרחי בכיבוד רצון העם לדמוקרטיה.
העם שבחר במורסי כדי לסלק בכל מחיר את מובארק, קיווה לטוב ונפל בפח, התפכח במהרה והצליח לאזור כוחות מספיקים להרים בשנית מהפכה שניה שהובילה להפיכה. יש רק לקוות שהשלטון הבא במצרים יהיה קרוב עוד יותר ועד כמה שניתן לדמוקרטיה מודרנית, וכמובן יציב.
