ביטוי שגור בלשוננו, גם העדכנית, הוא "אמת לאמיתה". אינטואיטיבית מובנו הוא אמת שאין כל ספק מכרסם בה, אמת מעולה, אמת מוחלטת. עם זאת נראה כי חסרה תיבה להשלים את מטבע הלשון הזאת, ואכן במקורות יש "אמת לאמיתה של תורה", ויש "אמת לאמיתה של הלכה" ויש אפילו "אמת לאמיתה של המציאות" ו"יש אמת לאמיתה" בלא תוספת תיבה כלל כאילו מה שאמור הוא "אמת לאמיתה של האמת".
ראוי להתבונן ביחידת המידה "מטר" כמשל. בשווקים בהם קנו הבריות מרכולת שמחירה נקבע על-פי מידה היה הכרח לקבוע בשער העיר, בקיר טירת המשמר סרגל כאמת מידה מחייבת ומוסכמת על הקונה ועל המוכר שעל פיו ייושרו כל הסרגלים. כאשר הלך העולם והפך לבינלאומי, נמנו המדינות וגמרו כי מטר יהיה אחד חלקי עשרה מיליון מן המרחק בין קו המשווה לבין הקוטב הצפוני על-פי קו האורך העובר דרך פריז. בשנת 1875 הוכן מוט עשוי פלטינום (90%) ואירידיום והוא הופקד במקום בו הטמפרטורה תהיה לעולם טמפרטורת ההפשרה של קרח ומוט זה שלא יתפשט כהוא זה ולא יתכווץ יהיה "הסטנדרד", או כמטאפורה, האמת של כל המטרים בעולם. מאז 1984 הוחלט לקבוע את הסטנדרד של המטר על-פי המרחק שהאור עובר בואקום במשך שבר שברירו של שברה של שנייה אבל עדיין הסטנדרד האגדי מסמל התובנה העמוקה שכל מידה נכונה תלויה ביחידת מידה אליה היא מתייחסת.
הנמשל למשל זה הוא שהאמת נמדדת על-פי סטנדרד, אמיתה של תורה על-פי רוח התורה וייחודה, אמיתה של הלכה על-פי פסיקת חכמי הדורות והימים האלה, אמיתה של המציאות על-פי העובדות הנקיות מהטיות מילים צובעות, ו"האמת לאמיתה" על-פי האמת שאינה משתנה ואינה מתהפכת ואינה תלויה בחומו של יום או בכפורה של העת והיא מונחת משומרת מכל כיחידת ההתייחסות של כל האמיתות.
אמת זו היכן היא מונחת? שני פסוקים השווים בכל ושונים רק במילה אחת שר דוד בשניים מפרקי ספרו. "כִּי גָדֹל עַד שָׁמַיִם חַסְדֶּךָ וְעַד שְׁחָקִים אֲמִתֶּךָ" (תהלים נ"ז,י"א) הפסוק האחד, "כִּי גָדוֹל מֵעַל שָׁמַיִם חַסְדֶּךָ וְעַד שְׁחָקִים אֲמִתֶּךָ" (שם ק"ח,ה'), הפסוק השני. יש אפוא עַד שָׁמַיִם, ויש גבוה ונעלם מֵעַל שָׁמַיִם". רש"י בפסחים נ',ב' מפרש כי כִּי גָדֹל עַד שָׁמַיִם אמור במי שעושה מצוות שלא לשמה, לשם שייכות לציבור מקיימי מצוות, או לשם פרנסה, או לשם
כבוד, או בלי דעת כמצווה מלומדה, ואילו גָדוֹל מֵעַל שָׁמַיִם אמור במי שמקיים לשם התורה שקדמה לבריאת השמים והארץ, לשם תמצית רוחה. "כי התורה הקדושה שורשה העליון הנעלם הוא למעלה למעלה... ומי שמשתדל לשמה של תורה, כאלו עומד כל יום על טורא דסיני לקבל אורייתא, ובעת שהאדם עוסק בה בכל תיבה אותה התיבה ממש נחצבת אז להבת אש מפיו יתברך כביכול... עד שאמרו ז"ל שמדרגתם למעלה ממדרגת הנביאים". (רבה הראשי של ירושלים הרב פסח צבי פרנק (1873-1960) מצוטט בפי רבי אליעזר יהודה ולדנברג בספרו "ציץ אליעזר" (חלק י"ח סימן ס"ג).
ערך מחייב
יתכן כי תורה לשמה אינה בהישג רוחו של בשר ודם ודומה למה שאמרו שאין טוב מוחלט אלא הרצון הכן להשגת טוב מוחלט "תורה לשמה" היא הסטנדרד שאליו צריכה כל שאיפה לקיומה לחתור אבל הפושט אליה ידו יודע שהיא קרובה מהרגיע ורחוקה מהגיע, אך בלעדיה, אפילו ל"שלא לשמה" מי יבוא?
חכמים חלוקים בין ההכרה בתועלת של המעשה הטוב כערך מחייב אף על-פי שמבחינת אמיתתו הוא יחסי, לבין דחיית כל פשרה עם המוחלט המחלנת לדידם גם את האמת וגם את אמיתה. אין לך אנושי יותר מאשר לשמח כלה ביום כלולותיה. ואף על-פי כן חלקו חכמים בשאלה כיצד מרקדים לפניה. "בית שמאי אומרים: כלה כמות שהיא, ובית הלל אומרים: כלה נאה וחסודה. אמרו להן בית שמאי לבית הלל, הרי שהייתה חיגרת או סומא, אומרים לה, כלה נאה וחסודה? והתורה אמרה,"מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק" !(שמות כ"ג,ז'). לא שבית שמאי פוסקים לזמר לפני כלה את חסרונותיה. התעללות כזאת דבר אין לה עם האמת אלא מצווה לשמחה בלי לתארה, לא כנאה וחסודה כי איננה, ולא במניין אבריה הנאים שמא מתוך הן של חן יישמע לאו של פגימותיה ביופי, אלא כלה כמות שהיא, כלה שמזמרים את יפי היותה כלה.
חכמים, פסקו כבית הלל ואמרו מכאן ש "לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות" וערבה באוזני הבריות שירה המהללת כלה ביום חגה ואמנם כך על-פי עדותו של רב דימי רקדו לפני הכלות בארץ ישראל ושרו להן כולן "לא כחל ולא שרק ולא פירכוס ויעלת חן". כל כלה יופיה נמדד על-פי סטנדרד היופי שאינו חיצוני, שאי-אפשר לשפרו לא בכוחל ולא בשרק אדמוני ולא במקלעות שער עשוי. אושרה הוא יופייה וזאת האמת לאמיתה ואין שום איסור ,"מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק" מאיים עליה. ביום אושרו של רבי זירא, כאשר חבריו סמכו אותו לרבנות, שרו לו, אף על-פי שהוא איש, את הזמר ששרו לכלה, כולל תיבות "יעלת חן" כי על-פי אותו סטנדרד של אושר יופייה של כלה כמות שהיא, נמדד יפי אושרו של האדם כמות שהוא, ושום חיטוטי מגדר לא העיבו על הזמר ועל המחול ועל ההילולה הזאת והשיר -ככל הנראה עממי שנעשה חלק משמחת הכלולות- הושר לאיש, כאמור "כי סמכו רבנן לרבי זירא, שרו ליה הכי: לא כחל ולא שרק ולא פירכוס ויעלת חן" (כתובות י"ז,א').
מייפים את המציאות
בצד הסטנדרד של "אמת לאמיתה" מונח אפוא גם הסטנדרד של "מעורבות עם הבריות",על-פי האחד נמדדת הדביקות במוחלט וכל שאינו שם הוא כישלון, על-פי השני הדבקות בבניין תחנות על אם הדרך ההולכת אל המוחלט, וכל תחנה שאדם מגיע אליה הוא הצלחה אף על-פי שלעולם אין הדרך מגעת אל סופה ולו מפני שאין לה סוף. "אמר רב יהודה אמר רב, לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אפי' שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה".(סוטה כ"ב,ב'). אין זאת מתודה פדגוגית המרגילה תינוק שאינו יודע דבר על תכלית לקיים מצוות גם אם אינו יודע על מה ולמה ניתנו לאבותיו. זאת תפיסת עולם המודה ש"לשמה" הוא המטרה אבל בהיותה מֵעַל שָׁמַיִם טוב לקדש גם את ש"לא לשמה" ובלבד שתחתור להגיע עַד שָׁמַיִם. השקפה פשרנית זאת אי-אפשר לה שלא תעורר את זעמם של דוחיה. מפסוק של שבחי הנבואה "יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי תִּזַּל כַּטַּל אִמְרָתִי כִּשְׂעִירִם עֲלֵי דֶשֶׁא וְכִרְבִיבִים עֲלֵי עֵשֶׂב"(דברים ל"ב,ב') בשירת האזינו, הם למדים "אם תלמיד חכם הגון הוא העוסק בתורה לשמה-כטל, כסם חיים, וכל העוסק בתורה שלא לשמה-עורפהו כמטר,שעירים ירקדו שם וישקוהו סם המוות שנאמר יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי ואין עריפה אלא הריגה, שנאמר (דברים כ"א,ד') בעגלה ערופה בנחל "ועָרְפוּ שָׁם אֶת הָעֶגְלָה ..." (על-פי תענית ז', א'). המהרש"א בהערותיו נבהל מפני פשוטו של ועָרְפוּ ומרכך ואומר "ונראה לפרש הפנה אליו עורף ולך מאתו", אבל רש"י אינו נרתע מלהבין "הרגהו"!כיוצא בזה מצוטטים חכמים האומרים, "כל העושה שלא לשמה נוח לו שלא נברא" (ברכות י"ז,א'), כאילו אין בין כל השוללים תורה שלא לשמה דבר, נח לו ולעולם שלא נבראו אבל אם נבראו- יומתו. אין בהם אחד שמאיים להפוך הלכה למעשה חלילה, אולם אידיאית שלילת הלגיטימיות של סטנדרד "המעורבות עם הבריות" אצל סטנדרד "האמת לאמיתה" היא חסרת פשרות לדידם.
הם דורשים אנשי אמת. לא רק בין שופטי העם כאמור בדברי ה' אל משה "וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל הָעָם אַנְשֵׁי חַיִל יִרְאֵי אֱלֹהִים אַנְשֵׁי אֱמֶת שֹׂנְאֵי בָצַע..." (שמות י"ח,כ"א). אנשי אמת לאמיתה. הרמב"ם מציע הגדרה של אנשי אמת, "אנשי אמת שיהיו רודפין אחר הצדק מחמת עצמן בדעתן, אוהבין את האמת ושונאין את החמס ובורחין מכל מיני העול" (הלכות סנהדרין,ב'). מילות המפתח הן "מחמת עצמן בדעתן". על-פי הסטנדרטים שלהם. על-פי האמת לא רק עַד שָׁמַיִם אלא למעלה מזה. אנשי אמת אינם מבררים את האמת המשפטית בלבד התלויה במה שעיניו של דיין רואות. הם רודפים אחר הצדק, רדיפה אקטיבית. על הרב פרנק אומר רבי אליעזר יהודה ולדנברג (שם) "הוא ידע גם ידע לנער (רדיפת צדק אקטיבית) מערומי בני האדם, היחיד, והציבור, שמערימים הרבה פעמים מסיבות שונות על פני המציאות הנכונה ומעלים עליה צעיף של אמת - מדומה, ולחדור פנימה אל נקודת האמת כדי "לדון דין אמת לאמיתו". רש"י דורש דרישה נוספת "אנשי אמת - אלו בעלי הבטחה, שהם כדאי לסמוך על דבריהם, שעל-ידי כן יהיו דבריהם נשמעין" (על שמות שם). הוא מערב את סטנדרד האמת עם סטנדרד המעורבות על הבריות. הבריות תדחנה את הפרנס המבטיח הבטחות כדי להיבחר על ידם וכיון שנבחר אינו מקיימן מטעמים שהם או כיסוי על האמת בשעת ההבטחה או כיסוי על האמת בשעה היעודה לקיום. היינו הך! הצעיפים המכסים על האמת בכל מיני מילים, הכוחל והשיקרא ממנו נגזרת התיבה "שקר", מיפים את המציאות על-ידי סילופה והצובע במרמה ובמקסמי מילים מטות את האמת נעשה הצבוע בנודע. לא רק שאין אצל פרנסים אלה אמת לאמיתה. אפילו אמת אין אצלם. לא רק שאין הם מגיעים ל"שמה", אפילו ל"שלא בשמה" אין הם מגיעים.
אין אדם ואין ציבור, אן חברה ואין ארץ יכולים להיוואש מן האמת מפני שאי-אפשר להגיע לאמיתה. קיומם מותנה בתובנה העמוקה, שאילולי הציבו את חסד האמת מֵעַל שָׁמַיִם, לא היינו מגיעים עַד שָׁמַיִם,ולא היינו נותרים אלא לבכות חורבן אחר חורבן.
