אודות אנטון צ'כוב (1860-1904) אין מה להוסיף. כולם מכירים את "הדוד וואניה”,"השחף", "גן הדובדבנים" ו"שלוש אחיות" שלו. אך מעטים יודעים שאת תהילתו קנה הרופא הכפרי דווקא בסיפורים הקצרים, אותם פירסם בראשית דרכו, ושבעזרתם שלח כסף למשפחתו המרוששת. סיפורים מלאי הומור, בניגוד לחוסר התקווה והיאוש הממלאים את מחזותיו הארוכים. גם ההצגה 2 קצרים וחתול" שעולה כעת בחאן הירושלמי, מורכבת משני סיפורים קצרים - "הצעת נישואין" ו"הדב", והחתול המטייל בין שני הסיפורים וממלא תפקיד יחיד בסיפור הקצר האמצעי – הוא שמכניס עליצות וצחוק לפרקי הצגה. שפת הגוף של החתול (אריאל וולף, הכשרון הצעיר של החאן) ממש מדהימה. בתנועות גופו ובקולות של חתול הוא משמש כעין מקהלה בתיאטרון היווני – הוא מעביר ביקורת ויוצר תגובות כמו של קהל צופים, אבל בדמות חתול, למשמע כל השטויות שאומרים זוג הנאהבים שלא מודה בהתאהבותו, ובשאיפתו להתחתן, עד הרגע האחרון; ושבעצם זה מה שמשתוקקים אליו כל בני האדם - כסגולה נגד הבדידות (המצפה לכולם בהמשך הדרך. ובמיוחד לנשואים שבינינו). דמות החתול מופיעה אומנם בטקסט של צ'כוב, אך את כל התנועה שלו (שהיא העיקר בהופעתו יחד עם גירגוריו) בנתה הבימאית ג'יטה מונטה, כמו גם מה שיצרה עבור הגיבורים והקולות שלהם שכה מצחיקים את הקהל הרציני. למרות שהטקסט קצר מאד, הרי הדמויות חוזרות עליו כמה פעמים, וכך, העיקר בהצגה הן האינטונציות של הדיבור, שפת התנועה העשירה, המבטים, מצמוצי העיניים וההבעות. הכל – חוץ מהדיבור. בכך מעניקה הבימאית נפח נוסף לסיפורים הקצרצרים, הרבה ענין ועוד יותר הרבה – צחוקים בלתי פוסקים שהקהל גועה בהם. יהוכין פרידלנדר הוא בעל אחוזה בסיפור הראשון, שבתו נטליה מצפה ומייחלת לחתן. אביה סטפן (יהויכין פרידלנדר) מקבל במאור פנים את הגבר שבא לבקש את יד בתו נטליה, (איוואן – יואב הימן שמשחק אותה אותנטי כגבר תמים שכולם מסדרים אותו) יעל טוקר החמודה היא בתו של סטפן. משמשת לסופר כסמל ללעג לנשים הצמאות להון, והמתחברות רק לרווקים אמידים. הדו פרצופיות שלה – תחילה מזעיפה פנים כלפי איבן, אך בהמשך מתרצה, לאחר שנודע לה שהוא בעל משק ורכושו. הסצינה עמה מבליטה את היחס השיטחי והמזלזל של הצעירים לסכנות שבין המין החופשי, לבין ההתיחסות הבוטה והמזלזלת של הגבר כלפי הנערה שנעתרת ללא תנאים. מזעם וכעס בטונים הכי גבוהים, כשהיא מתחילה להתווכח עימו אודות מי בעל האדמות, שהיושבים עליהן הם מהגרים בלתי חוקיים, שטוענים שהאדמה בעצם של משפחתם מדורי דורות, היא עוברת בבת אחת להיות צפיחית בדבש, כשאביה מספר לה שהבחור בא לבקש את ידה.. יואב הימן, כצעיר התמים שמאוהב בנטליה היפה – מרגיע אותה כשהוא קם, ונוטש הכל, אך דווקא אז מתעורר בנערה היצר הנשי של "חובה לתפוס חתן, לבל יקרה משהו".מה שמזכיר טכניקות ישנות-חדשות מאז ומעולם של הנערות – כיצד לתפוס חתן... אריאל וולף בקטע "החתול" ובהשתלבו בשני הסיפורים גם יחד ובינותם – הוא קסם של שחקן שעוד נשמע עליו רבות. עירית פשטן ודודו בן זאב, היא - כאלמנה על סף התייבשות, שזכרון בעלה הופך אותה לאנטי כל גבר, ודודו בן זאב כבעל אחוזה שבא לדרוש את כספו שהילווה לה – שניהם מתכשתים עד כדי ייזום דו קרב אקדחים – דבר שנשים אז לא עשו כלל. והנה הבחור מצהיר, דווקא בעיצומה של סערת המריבה ביניהם,” סוף סוף אשה שכמותה לא פגשתי”. דווקא האסרטיביות שלה מוצאת חן בעיניו. משהו מניחוח שוויון הנשים של המאה ה-21. שני השחקנים מגלמים את הדמויות בכל סערת נפשם, והסוף הבלתי צפוי מביא למחיאות כפיים סוערות בקרב הקהל.יהויכין פרידלנדר בסיפור השני, מגלם דמות ממש הפוכה לזו שבסיפור הראשון. במקום בעל אחוזה תקיף – כאן הוא משרת זקן רועד כעלה נידף, במשחק המדגים את רבגוניותו כשחקן. התרגום מרוסית הוא של רועי חן, התפאורה והתלבושות בעיצובה של פולינה אדמוב,המוזיקה של יבגני לויטאס, והתאורה של רוני כהן. החאן במיטבו, מעניק לקהל שעה ורבע של צחוק, הנאה, ומשחק משובח של מקצוענים. כיף של ממש, במיוחד בלילות הקיץ החמים, וכשמסביב יהום הסער.