המחאה החברתית ז"ל

בין הקיץ ההוא לקיץ הזה עברו שנתיים. הרבה קרה מאז, וכלום לא קרה באמת. נתנו גב רחב לפעילים שניסו שוב ושוב להתניע את העסק, ונתנו קרדיט לאלה שתקעו סכין בגב והלכו עם הממסד. נתנו צ'אנס לממסד עצמו. היו שהרימו את לפיד המרד והלכו שולל אחר מלך העבדים החדש, זה שכינה את עצמו בצניעות יתרה: "משה". היו שהלכו עם "העבודה" האבודה, והיו שהלכו שבוע אחר שבוע, שוב ושוב, לרחובות השוממים, וניסו בכל הכוח להתניע את זה. שוב ושוב. כמו פאראמדיק של מד"א, שמנסה להפיח חיים בגווייה שהרקיבה מזמן. את האמת חייבים כבר לומר. הציבור מדיר את רגליו. מפגן ההפגנות הפך עצמו לקרקס עצוב. במוצ"ש האחרון, נותר הליצן האחרון לבדו באוהל הנטוש. הציבור לא קנה כרטיסים. ההצגה הכי טובה בעיר הפכה לקרקס נודד נטול לקוחות. המחזה העצוב הזה נשמע כמו קול קורא במדבר. הסיסמאות היו חלולות כמו הרוח. אפילו זכר סילמן לא תפס. הליברטריאנים המנוולים רקדו על דמו כשם שאנשיהם בממשל רוקדים על דמנו כולנו. בושה כבר אינה מחסום, היא אות קלון שהם נושאים בגאון.

מודה ועוזב ירוחם

אפשר להמשיך להיות לויאליים וקולגיאליים, ואפשר להמשיך לזמר את שיר אליפלט עד שתפרח נשמתנו בקרבנו. אבל, זה עוול וזו איוולת. כאשר שליחי הציבור טועים, אנו דורשים מהם "לקחת אחריות". אין שום סיבה שנפעל אחרת כלפי עצמנו. דוגמה אישית היא מודל בסיסי במנהיגות. הדרישה מוצדקת כשהיא מובעת כלפי הממשלה, והיא מוצדקת שבעתיים כאשר היא מובעת כלפי עצמנו. נאה דורש, נאה מקיים. אין איפה ואיפה. אלת הצדק עיוורת, משום שתפקידה הוא לחרוץ צדק ולהתעלם מנימוקי מעמד, צד, כסף, כוח, יוקרה... את האמת חייבים כבר לומר. די. מספיק. צעדנו יותר מדי, צעקנו מספיק. כמה פעמים התארגנה הפגנה ושום דבר לא קרה? ליבי עם המפגינים, עם המוחים, עם המארגנים, עם הפעילים, עם כל מי שעשה ככל יכולתו כדי שזה יקרה. אבל בכל פעם ששאלתי מה זה "זה", לא קיבלתי תשובה מספקת. גם הציבור ניסה להבין מה זה "זה". מי שהיטיב לתאר את המצב היה זה שצעד עם שלט: "וגם שמרקו ימצא את אימא". אפשר לכעוס על הציבור שנשאר בבית. בהחלט אפשר. אבל האם זה עוזר? כעס לא מקדם פתרונות, הוא רק מלבה מצוקות.

כן נחמדים, לא נחמדים

כשיצאנו לרחוב בקיץ הראשון, מה שהדביק אותנו הייתה התקווה, האהבה שרתה בשדרות, קרן אור הפציעה מעל חורף ארוך מדי של הציבוריות הישראלית, וכולנו נשמנו אוויר פסגות של ישראליות מתחדשת. מצאנו איש את רעהו בתוך כל השחיתות. זה היה רומן של ליל קיץ, שבו התאהבנו ברעיון שאפשר גם "אחרת". משלא עלתה הגדרת "אחרת", קיבלנו שוב ושוב את אותה הגברת בשינוי אדרת. בראש הממשלה נשאר אותו אדם, ובמשרד האוצר התחלף הפילוסוף במגיש חדשות. את הקרקס של קדימה החליף הקרקס של לפיד ובנט. "פוליטיקה חדשה" הפציעה ושטפה את התקווה לשינוי מעל פנינו, מחקה לנו את החיוך בזמן שחברת הכנסת קלדרון טעתה בתיאטרון. והמוחים בשלהם. עוד הפגנה. ועוד הפגנה. כן נחמדים ולא נחמדים. עוברים אל הבית של סילבן ומשם אל הבית של לפיד. הוא עוד ניסה לתת למוחים טיפ כאשר הכריז שאין מגהפון שישמעו בתוך חדר ישיבות הממשלה. כאילו הייתה חסרה הצדקה לכינוי שדבק בו: "יהיר". ומאז 2011, אותו קו. אותו מודל. אותם מוטיבים. בשום תורת לחימה לא ראיתי שחזרה אובססיבית על אותה אסטרטגיה היא מודל מנצח. כוח הוא לא פתרון, כוח הוא הבעיה. הממשלה עושה שימוש בכוח ונגד זה יצאנו לרחובות.

עוד שנה ושום דבר לא השתנה

הממשלה מחוקקת נגד האזרחים ולטובת המממנים. הממשלה עושה שימוש בכוחות הצבא והמשטרה נגד הציבור. הממשלה משתקת את האיברים הדמוקרטיים שלנו בזריקות רעל היישר לווריד ומותירה אותנו רבים מול מעטים כוחניים. הפעלת כוח מול כוח צריכה להיעשות עם מוח. מאז אנחנו ממשיכים לצעוק שאפשר גם אחרת, אבל אנחנו לא עושים שום דבר אחרת. אותו מוטיב, אותן הפגנות, אותה דרך פעולה, אותם בריסטולים שמבשרים שישנה שחיתות (כאילו שזה חדש), אותם רעיונות, אותם פעילים, אותה צעקה כבר שנתיים. כמו תקליט שרוט ומעצבן. מסיבוב לסיבוב הקהל מתכווץ, מצטמצם, מתמעט, מתאדה, והרוב, 99% מהציבור, מפנה עורף למאבק הזה כי הוא הפך לפארסה קולוסאלית שהיא בדיוק ההפך מתקווה. היא זורעת ייאוש איום, היא מנביטה חוסר-אונים, היא מחצינה את השבר הגדול של אובדן הדרך, אובדן המנהיגות, אובדן הערכים והסולידריות החברתית. כל הפגנה נוספת היא ירייה בליבה של החברה הישראלית. די. הסורים הלכו למלחמה, אנחנו לא רוצים קרבות רחוב. המצרים יצאו לכיכר, המודל הזה לא עובד כאן. לכל חברה אנושית יש את הדרך שלה להכריע קרבות על דמותה, הישראלים עוד לא מצאו את דרכם. האיסלנדים הכתיבו לממשלה חוקה, ושלחו את השחיתות הביתה בבושת פנים. אנחנו לא איסלנד. אין לנו חוקה ולא תהיה כזו. כל עוד המתח בין דת ומדינה משתף פעולה עם הדיון הכי מטופש שהיה כאן אי-פעם: שלום וביטחון, לא תהיה בישראל חוקה אזרחית. החברה הישראלית משחקת למגרש של השחיתות כאשר היא נכנעת לטרור הכלכלי בגלל נימוקים מדיניים ו/או דתיים.

ערב תשעה באב

אם לא נכיר בעובדות, העובדות לא יכירו בנו. אם לא נקרא את המציאות, המציאות תקרע אותנו. אם לא נביט נכוחה בדמותנו כחברה, אם לא נכיר בטעויות שלנו, אנחנו ניעלם מהמפה הגיאופוליטית מהר מכפי שנוכל להאמין. תרבויות נעלמות כאשר העולם הערכי-מוסרי שלהן קורס לנוכח מציאות שהן מסרבות להכיר בה. מעצמות עולמיות נעלמו, התפרקו, התאדו כלא היו. זה תמיד אקט 'קטן' עם אפקט 'גדול'. רגע אחד הן כאן, וברגע הבא הן אינן. קרסו תחתן כמגדל קלפים. שליטים, דיקטטורים, נוכלי-ענק, גאונים פיננסיים, תשלובות עצומות, קונגלומרטים חובקי-עולם נעלמו. התקומה היהודית בארץ ישראל הוקמה בפעם השלישית משום שהיא כבר חרבה פעמיים. בעבר חרבנו על שנאת-חינם. הפעם לכל הפחות זה לא בחינם. זה החורבן היקר ביותר ולא משום שהוא נבנה על ביזה של משאבי הטבע, או על עושק של הציבור העובד למחייתו, או על גזל של הקופה הציבורית בידי מקורבים ועסקנים. הפעם זהו חורבן יקר משום שהוא יכול היה להיות שיא תפארת התקומה, והוא הפך לחורבות של סדום ועמורה, שחיתות בכל מוסדות השלטון ושליחי ציבור שבויים במנעמי שלטון ההון. נוכלים ובעלי שררה הפכו לגוף אחד, והוא מאכל את האמון והאמונה.

אשרי תמימי דרך

זה הזמן לומר את האמת, גם אם היא מכאיבה. תנועת מחאה שאינה לומדת מטעויות, זהה לממשלה שאינה לומדת מטעויות. לשתיהן אין זכות קיום. זה הזמן לומר את האמת. התנועה החברתית צריכה לעבור מטמורפוזה. היא צריכה לעבור לחזיתות שונות, ללבוש דרכי פעולה אחרות לגמרי, להמיר את עצמה לפעילות כלכלית/מסחרית/משפטית, לשנות מודלים, לעבור ממודל "לעומתי" למודל "טרויאני", לפעול במסגרות ובתבניות בלתי נגישות לממסד, לרדת למחתרת, לא לנסות לכבוש את הזירה הציבורית אלא להפתיע את הזירה הציבורית. אסור להרים ידיים, ובטח שלא כעת. "אם התחלת במצווה הווה גומר אותה". אין לראות בטקסט הזה כתב אישום אל כל העוסקים במלאכה הזו, גם לא אל חלקם. להפך. זו הזמנה לחשבון נפש של כולנו. חשבון נפש שאינו חשבון של ציבור הפעילים והמוחים. זו הזמנה לחשבון נפש של החברה הישראלית כולה. בשנתיים האחרונות מצבנו הלך והורע. הבחירות האחרונות נתנו את סטירת הלחי האחרונה גם למי שהלכו אחר ההבטחות של לפיד. "אשרי תמימי דרך". זו לא העת לבוא חשבון עם אנשים על בחירתם בבחירות. זו כן העת לבוא חשבון עם עצמנו על בחירתנו להפקיר את הזירה במשך עשרות שנים בידי מי שגורלנו מעניין אותם הרבה פחות מאשר ידו המושטת של ברון ההון.

חשבון נפש חברתי

המחנה החברתי נקרא לחשבון נפש. לא הפסדנו את הקרב, זו מערכה ראשונה בלבד. תהיה שנייה, ובמידת הצורך תהיה שלישית. כי חברה שאין בה צדק, אין לה זכות קיום. אלת הצדק היוונית אחזה בידה האחת מאזניים ובידה השנייה חרב. ישנן התארגנויות שעברו מטמורפוזה, וישנן התארגנויות שנוצרו מלכתחילה סביב אסטרטגיה של שינוי במקום של מחאה. המחאה החברתית ז"ל. הנסיבות מחייבות מעבר ממחאה חברתית למחנה חברתי. חברה ישראלית צודקת היא לא אופציה, אלא היא האופציה היחידה ואין בלתה. עד שננצח. ושלא יהיה צל של ספק, כי אנחנו ננצח.