שרשרת הזוועות האחרונות שמתנקזות לתופעה הנוראה של הפקרתם (אין מילה אחרת מתאימה יותר) של ילדים רכים, תינוקות של ממש ברכבים סגורים, ללא ספק גורמת לכולנו לחוש בהרגשת בחילה וחידלון נוראיים. מבחינתי האישית אין סליחה ואין מחילה! על מעשה כזה, ויהיה
בתום לב ככל שיהיה.
לא ייתכן שילדים אינם תופשים מקום ונמצאים בלבם ובהוויתם של ההורים, לפני כל דבר אחר בחיים. לא ייתכן שיאמרו לנו שפשוט "שכחו" מהתינוק כי היו שיחות טלפון רבות, המצב וכו' ושהאב ו/או האם היו עייפים, טרודים, לא מאופסים, לא קשובים. זה יכול לקרות לכל אחד? - זהו שלא!, כנראה שהילדים אינם עומדים בראש מעייניהם אלא דברים אחרים.
אין מצב שהורה יישכח את ילדו ברכב!. ילד מסוגל ללכת לאיבוד בהמון גם אם משגיחים עליו ב"שבע עיניים" כמו שאומרים, אבל להשאיר יצור חי, אפילו בעל חיים ברכב סגור לשעות מתוך פיזור נפש, זילזול והשד יודע איזו סיבה אחרת – זה פשע אמיתי!, מה עוד שכבר דובר על התופעה כמה וכמה פעמים כך שההישנות המעשים מצביע על משהו פתולוגי ללא ספק.
אני מאד מצטערת אולם לא זכורה לי תופעה כזאת בשנים עברו ואמנם אני לא ממש צעירה אבל אני לא מובגרת עד כדי כך. אני ילידת שנות ה-50 כמה שנים לאחר קום המדינה, בתקופה בה הילדים היו מרכז עולמם של ההורים גם כשלא היה מה לתת מבחינה חומרית. הם נתנו להם אהבה בלי קץ בלי שום תירוצים והסתייגויות על-אף הטירדות והקשיים הכלכליים וכל אחד וסיבותיו וקשייו שלו.
כמה מצער לשמוע על המקרים הללו, מי ייתן ולא נשמע לעולם יותר על מקרים שכאלה ועל ההורים בישראל לעשות חשבון נפש ולקיים את האינסטיקט הבסיסי הראשון שלהם לשמור על הצאצאים שלהם כעל בבת עיניהם.
