בפרק (ל"ה) שחלף עמדנו על המסגרת השנייה המשקפת את תמונת המציאות. נעבור מכאן אל המסגרת השלישית והרחבה מכולן:
ויאמר אלהים יהי אור; ויהי-אור. זו המסגרת הבסיסית ביותר שצופנת את כל גורמי המציאות ואת הדינמיקה המשדכת ביניהם. בראש המסגרת מככב ראשון הגורמים- הוא הצופה עם התכונה המקורית שלו והיא לצפות ביקום, לחשוף את סדרות החומר האינסופיות הפזורות ביקום לאורכו ולרוחבו. לקפץ בין הסדרות, ובעצם לדהור בין סדרה חומרית אחת לשנייה כאשר שום כוח או חוק עומד בפני הצופה ומגביל את צעדיו.
ישנו ביטוי תנכי שהפך ברבות הימים לביטוי עממי- "נקרא לנערה ונשאלה את פיה". אנו משתמשים בביטוי הזה כאשר רוצים לחשוף את הכוונות הנסתרות בלב מישהו ולעמוד עליהם. כלומר נוכל לדעת מה מסתתר בלב הנערה כאשר היא תפתח את פיה לדלות היישר ממנו את אִמרתה, את כוונותיה ורצונותיה. וכן התורה מחילה את הביטוי הזה על הצופה ומכנה את רצונו כאִמרה היוצאת מפיו ומביעה את כוונותיו הפנימיות. וכן לאורך כל התורה- הביטוי "ויאמר" משמש לגילוי הרצון המכוון.
ואומנם רצון הצופה הפנימי מבטא את תכונתו המקורית- לצפות ביקום ולחשוף את סדרותיו, אך הרצון המקורי הזה טומן בחובו מעין חרדה חבויה וניכרת שעמדנו עליה לעיל. הצופה מבחין מהסדרה שהוא יונק- רק בתמונה הראשונה שלה אך מעבר לתמונה הזו מאומה, חושך מוחלט, דבר שמעמיד אותו בפני התהייה: אני מבחין אומנם בראשית הסדרה, אך מה עם אחריתה? מה צופן לי העתיד? חרדת הצופה היא חרדת המפונק שדוהר בעולם בכל הכוח ללא שום הגבלה או מעצור, כל העולם בהישג ידו וחרד הוא שמא ידו לא תשיג גם את סוף העולם, ועל כן הוא מתאמץ לראות את סופו, היינו את סופה של כל סדרה וסדרה שיונק.
והרי לעולם אין סוף, היינו לסדרות החומר אין סוף. אינך יכול, ענתה התורה לצופה, להגיע עד לסוף סדרות החומר כי משקפות הן בפועל את מצב החומר בכל הצירופים האפשריים, ועל כן סדרות החומר ומטבען רק ילכו ויתארכו, לעולם הן לא יגיעו לנקודת הסוף. הוא אשר שִׂרטטה התורה במסגרת תמונת המציאות המורחבת בשנית, וציירה לצופה בפועל את חששו:
וחשך על-פני תהום: אתה - פנתה התורה לצופה, ממשיך לראות בכל סדרה וסדרה מסדרות החומר שהינך יונק את החושך המוחלט, וממשיך לחשוש מהסוף שלהן - כפי שחוששים מהתהום האפל הבלתי ידוע.
הצופה באשר הוא, התעלם איפוא במודע מהאינדיקציה שהוא מחפש אודות מהות הסדרות וטיבן, כאשר האינדיקציה הזו ניצבת בראש כל סדרה וסדרה שהוא יונק, היא הדינמיקה השולטת בפועל בכל סדרה חומרית, והיא היא התכונה שמאפיינת את שלל הסדרות ביקום ושקראנו לה "השינוי הקל" או "השינוי האיטי", והתורה קראה לה "יהוה": י - הוה, יהא ההווה, יתעתד ההווה, ימשיך ההווה ויתקיים - דהיינו ימשיכו התמונות שהצופה יונקן מהסדרה ויחפפו את התמונות הבאות אחריהן, באופן שהשינוי בסדרה יזוהה לפרקים.
אם כן, הדינמיקה הזו עשויה לענות על חרדת הצופה ועל עודף דאגותיו לעתידן של הסדרות, הן הקרובות אליו שיונקן בפועל והן הרחוקות ממנו שאינן בהישג ידיו, אולם הצופה המפונק שבא אל העולם ברכבת של משי- בחר לנער מקרבו את קיומה של הדינמיקה הזו ולמלא את מקומה בחרדה תהומית מפני מצולות העתיד החשוך. "חרדה תהומית" זו תמשיך ותלווה אותו לכל אורך דרכו ותהיה לאם כל המחלות שיאפיינו את סטיותיו בכל התחנות שיגיע אליהן להטיל את העוגן שלו, היכן ישתקע ויחנה את כלי רכבו בשביל לגדר את הישגיו, לשמר אותם ולשמור עליהם, כי הרי, לדידו, אין לדעת מה צופן התהום החשוך בהמשך.
ובכן "החרדה" התהומית זו תתפוס, מכאן ואילך, מקום קבוע בתמונת המציאות שבעיני הצופה, והחל מהתמונה השלישית הזו ואילך, התורה תתן ביטוי "לאימה" מפני העתיד שתרדוף את הצופה לכל מקום. חרדה זו תמשיך ותכה שורשים בכל תמונה עתידית, דהיינו תמשיך ותתפתח במצולות הצופה, עד להגיע לידי סטיה של ממש שתסתור את התכונה המקורית של הצופה ותאפיל עליה. התורה תחשוף בתמונת המציאות הזו וכן ביתר התמונות הבאות- דיוקנו של צופה חרד ותשוש שרואה באופק רק את המגבלות והמחסומים שהולכים ומתפתחים וסוגרים עליו. ובלשון התורה המצומצם:
ויאמר אלהים יהי אור; ויהי-אור. רצון הצופה יסתכם מעכשיו לחתור ולהאיר את הסדרות החשוכות שבסופן מסתמן התהום. צופה אחד יעגון בתחנת החד-תאי ויגדר בעזרתו את הפרי שקטף, וצופה אחר יגיע עד לגוף האדם ויגדר בעזרתו את אותו הפרי- הוא הוא עצם הישרדותו. ההבדל איפוא בין צופה לצופה הוא בכושר ההישרדות מפני התהום החשוך והמאיים. צופה בעל כושר שרידות מינימלי יקרוס במהירות, ואחר בעל כושר שרידות עמיד יותר יקרוס באיטיות. בסופו של יום, יאמרו הצופים למיניהם, החושך שבתהום יכריע את כולנו.
אף אחד מהצופים גם ההוא אשר הרחיק לכת עד התחנה האנושית- לא התעכב להתבונן באינדיקציה הניצבת כמגדלור להפיג את חששו של הצופה מפני החושך שבתהום. אף צופה לא הבחין בדינמיקה השולטת בכל סדרה חומרית, בין בסדרות שהצופה יונק בפועל ובין בסדרות שאינו יונק הנמצאות הרחק ממנו. זו הדינמיקה המאפיינת את שלל סדרות החומר במרחב לה קראנו "השינוי הקל" או "האיטי", והתורה קראה לה "יהוה": י - הוה, יהא ההווה, ימשיך ההווה ויתקיים - דהיינו ימשיכו התמונות שהצופה יונקן מתוך סדרה שהצביע על ראשיתה ויחפפו את התמונות הבאות אחריהן, באופן שהשינוי בסדרה יזוהה ע"י הצופה לפרקים. באותו האופן אנו מזהים אף את המציאות המוגבלת שלנו; ובלשון התורה:
ויאמר אלהים יהי אור; ויהי-אור. האור התהווה על-פי הדינמיקה. גם אור המציאות המוגבלת מקורו ב-יהוה: יהא ההווה.
וכפי שהזכרתי, "החרדה" התהומית תתפוס, מכאן ואילך, מקום קבוע בתמונת המציאות. ולמי שעדיין לא איתר את חולשת הצופה בתמונת המציאות- להלן התמונה ברביעית:
וירא אלהים את-האור כי-טוב; ויבדל אלהים בין האור ובין החשך.
ומטבע הדברים, הדינמיקה השולטת בחומר תמשיך לפעול גם במרחב המוגבל, ודרכה הצופה יבנה אף את מציאותו המוגבלת. במילים אחרות, הצופה האפוף חרדה מהחושך התהומי שממשיך לאיים עליו- ימשיך לחתור אל סוף הסדרות במטרה מוצהרת להאירם, ויראה בכל פיסת אור כעוד חלק מהפאזל של המסלול הסופי והמוחלט המגיע אל-סוף היקום ומפקיד בידיו את התקווה למילוט מתהום העתיד. אם-כן, כל פיסת אור שכזו, לדידו, היא הטוב הגולמי שמצמצם בהתהוותו את האזור החשוך. היא התמונה אשר תיעדה התורה, והיפוכה יעיד על כיוונה:
ויבדל אלהים בין האור ובין החשך (כאשר) וירא אלהים את-האור כי-טוב.
יש לשים לב לדיוק: וירא
אלהים... ויבדל אלהים... הוא אלהים אשר ראה והוא אלהים אשר הבדיל, וכאילו התורה מושכת את ידה מאבחנת הצופה והבדלתו שאינן חלק אינטגרלי מתמונת המציאות. בפרק (ל"ז) הבא נעמוד על המסגרת החמישית בתמונת המציאות.
