אני כותב השורות, עישנתי באופן כרוני ברוב שנות חיי. לא הייתי יכול לדבר עם בן-אדם ללא סיגריה ביד. לא פעם, הייתי מחפש באופן דחוף להדליק סיגריה - כאשר ברגע האחרון מגלה שיש לי כבר ביד סיגריה. הייתי קם באמצע הלילה, באמצע חלום, מתוך שינה מתוקה ועמוקה, רק בשביל לעשן שלוש-ארבע סיגריות - או אז לחזור לישון.
איך הייתי יכול לעשות "מספר" בלעדיה... שלוש-ארבע לפני, שתיים-שלוש בין לבין, ושבע-שמונה לאחר... חגיגת עישון. היום אני מבין עד כמה זוגתי אהבה אותי - אם היא, שלא עישנה, הייתה מוכנה לסבול את הפילגש שתהיה נוכחת איתנו בחדר, זאת מעבר לריח הרע והאווירה המאוסה שהייתה עושה בחדר המבצעים.
עישנתי בין שלוש לארבע קופסאות ביום, כלומר 80-70 סיגריות ליום, כלומר כשש סיגריות בשעה. וזה מוביל אותי למסקנת המסקנות: היה לוקח לי 10 דקות לעשן סיגריה. סיגריה כל 10 דקות, לא הייתי מפספס. היה ופיספסתי - הראש היה נחצה לשניים, ואבוי למי שהייתי נתקל בו.
כן, זה הייתי אני: העבד אלברט שבות.
ניסיתי להיגמל ולא פעם. ניסיתי את המסטיק ואת המדבקה ואת הכדורים שדומים מאוד לכדורים נגד הריון ולא זז הברקס. אני יכול להעיד היום, שכל השיטות והכדורים והמסטיקים למינהן, הם חרטה ברטה אחת גדולה שנועדה לעשות כסף על המסכנים עבדי ונשלטי הסיגריה - לא פחות ולא יותר אלא במדויק - זו האמת הפשוטה.
לא קל להפסיק לעשן רבותיי, קשה מאוד מאוד מאוד. צריך סיבה חזקה וייחודית בעלת כוח ועוצמה משלה - בשביל שניתן יהיה לעבור את שבעת מדורי הגיהנום ולהיגמל. לפעמים, אפילו אהבת החיים, אפילו החיים עצמם, אינם מהווים סיבה מספקת להיגמל. הם, החיים, ולמרבה האירוניה, מנוצחים לפעמים על-ידי הסיגריה הקטנה ובנוק אווט מעליב ומשפיל. אני עברתי פעם את ההשפלה הזאת, ולא הצלחתי להסתכל לעצמי בראי; לא הצלחתי להיישיר מבט לראי; פשוט התביישתי והלכתי הלאה, ניסיתי לחמוק מעצמי.
התביישתי כאשר עמדתי בבוקר מתחת לברז והוצאתי מעצמי את הליחה הירוקה. התביישתי שהשתעלתי כבן 90-80 ואני רק בן 19. התביישתי שלא היה לי כוח להשתעל ואני רק בן 30. התביישתי שאני בן ה-40, מתקרב ל-40, שהעדיף את הסיגריה ומאס בחיים. לציין ולהדגיש - מתקרב ל-40, והחיים כמו שאומרים, הם עוד לפני, אמורים להיות לפני.
בקיצור, עשיתי שמיניות באוויר ולא הצלחתי להפסיק לעשן. עד שיום אחד בא אליי ארז שלי בן שלוש-ארבע, וואלה אינני יודע בדיוק מתי, התקרב אליי ואני יושב במרפסת ובידי סיגריה.
הוא הפיל עליי ישירות את שאלתו הגדולה המנוסחת היטב ובדיוק מירבי: "אבא, זה טוב לעשן?" עניתי לו בלי לחשוב על הפח שכריתי לעצמי: "זה בכלל לא טוב לעשן, ארז". או אז באה הבומבה והנחית אותה במלוא העוצמה בפה שלו הקטן: "אז למה אתה מעשן אבא?"
התבלבלתי. עמדתי חסר אונים. מול הייצור הקטן הזה. אבל הייתי צריך לענות לו, וכמו כל מבולבל שלא אחראי על מעשיו ועל מה שיוצא לו מהפה - עניתי לו באופן דבילי בלי הגיון ובלי אחריות: "אז אני צריך להפסיק לעשן, כי מה שאני עושה זה דבר רע".
הוא הסתפק בתשובה שנתתי והלך. חזר אחרי דקה ואני מתאר את הדברים בדיוק נמרץ: "אבל אתה ממשיך לעשן אבא!", ושוב הכניס אותי, אביו, היצור הגדול המבוגר, למצב מביך וקשה. נכנסתי ברגע למערבולת של מבולבלים חסרי אונים וכך עניתי: "תן לי צ'אנס ארז עד מחר, מחר אני מפסיק לעשן". ושוב הוא הסתפק בתשובתי הרדודה והלך.
ראיתי את טיפשון הקטן, איך הוא מאמין לתשובתי - פונה לדרכו והולך. ראיתי את הגב שלו כאשר הוא מתרחק ממני לעיסוקיו, וראיתי במו עיני את התמימות ואת הטיפשות כאחד! איזה טיפש! שיאמין שאני באמת עוזב מחר את הסיגריה. שאני אפסיק לעשן כי הבטחתי לו להפסיק! והוא לקח את מה שאמרתי ברצינות ופנה לעיסוקיו שברומו של עולם.
אבל ראיתי עוד דבר: הוא, ארז הקטן התמים, היווה איום עליי. פתאום הפך לאיום. שאני אשקר לו? שאני אאכזב אותו? לא! אני חייב לעמוד מול האיום הזה.
היה לי קשה לשקר לארז מאשר להמשיך ולעשן. לא היה אכפת לי לאכזב אותו, אבל לא יכולתי לשקר לו; וכך למחרת קמתי עם כוונה תחילה שאת היום אני עובר בלי סיגריה. ואת היום למחרת אני עובר בלי סיגריה, ואת כל שאר הימים אני חייב לעבור בלי סיגריה. וכך היה. בשנה הבאה בעזרת השם הבר מצווה של ארז.
אני חושב שאני חב את החיים שלי לארז. ואני חושב שבאיזשהו מקום, גם ארז חב את חייו לי, את האיכות שבחיים; זאת כי לימדתי אותו שני דברים: לא לשקר גם אם הסיף מונח לך על הצוואר, ולא לעשן כי העישון הוא רע.
אני מאחל לכל מעשן שתהיה לו סיבה מספיק חזקה להפסיק לעשן. אני יודע עד כמה קשה להפסיק.
