המקהלה פעלה בתזמון מושלם. ראש ה
ממשלה המתין עד צאת השבת כדי להגיב להודעת מזכיר המדינה
ג'ון קרי על חידוש השיחות בין ישראל לפלשתינים. דקות אחר כך דקלמו שריו את אותם תכנים בדיוק. השבת אפשרה לכולם לשנן היטב את דף המסרים. שטייניץ, ארדן, יעלון וכץ חזרו כמעט מילה במילה: "אין תנאים מוקדמים, אין גבולות 67', אין הקפאה; יש שיחות ישירות כפי שרצינו". ומה עוד יש? שחרור של 82 מחבלים.
מה קרה לו לאיש שרצה ללמד את המערב כיצד לנצח, שהטיף לא להיכנע לדרישות טרוריסטים, שהקריירה הפוליטית שלו בכלל נולדה בגלל עמדותיו הנִציות בנושא הפלשתיני? הקריסה האידיאולוגית של נתניהו אינה חדשה. תפנית העומק בעמדותיו המדיניות ונכונותו האמיתית, לא רק הדקלרטיבית, להקים מדינה פלשתינית כמעט על השטח כולו, תוארו בעמודים אלה כבר לפני ארבע שנים ויותר. ובכל זאת, שילוחם לחופשי של עשרות רוצחים נתעבים, עם ידיים סמוקות מדם יהודים, אלה שאפילו
יצחק רבין סירב לשחרר בשיא תהליך אוסלו, ועוד כשמהצד השני לא מתקבלת שום תמורה מוחשית - התקדים הבלתי ייאמן הזה מאותת על שבירת רף מוסרי חדש. מילא שליט, טננבוים או חטופי הר דב. שם לפחות קיבלנו אנשים. חיים או מתים. גם אז הבעייתיות המוסרית הייתה קשה אבל היו למטבע שני צדדים.
במקרה דנן, אין דילמה מוסרית. שרי הממשלה, בכלל זה אנשיו הקרובים ביותר של נתניהו, מודים שמדובר במהלך "קשה מבחינה מוסרית", כדברי השר
יובל שטייניץ. למרות זאת, כמעט כולם מיישרים קו. גם שר הביטחון משה (בוגי) יעלון, שתמך בשתי ידיים במהלך. גם יו"ר הבית היהודי
נפתלי בנט, שלא אמר דבר על שחרור המחבלים. בנט, בספינים תמוהים, דרש מנתניהו משאל עם, אחרי שהלה כבר התחייב לו. אחר כך, כשנתניהו כבר הבהיר שלא תהיה הקפאה, התנה את תמיכתו בתקציב בהעדר הקפאה. מה שנקרא למכור את אותה סחורה פעמיים.
מבנט היה מצופה לדבר בקול גדול וצלול נגד הפשע המוסרי של שחרור מחבלים ללא תמורה. אבל יו"ר הבית היהודי, כמו גם הקולות המתיימרים להיות מוסריים בחברה הישראלית, מילאו פיהם מים. רוצחים משתחררים והשיירה עוברת.
דב קלמנוביץ', יו"ר עמותת 'זוכרים' ומי שנשרף בכל חלקי גופו בראשית האינתיפאדה הראשונה, לא יכול לשתוק. "זו לא בעיה פרטית של נפגעי הטרור. זה עניין מוסרי שצריך לעמוד בראש מעייניה של החברה כולה", הוא אומר. "יש כאן סכר שנפרץ, ואני בהחלט יכול להלין על שכחת הציבור. במקרים הקודמים היה מדובר על
גלעד שליט כחייל חי שקיווינו שיחזור, או במקרה של גולדווסר ורגב, שלפחות קיווינו שיחזרו חיים. שם אולי היה נימוק מוסרי לשחרר רוצחים כדי לקבל בחזרה חיילים שלנו. אבל מה יש פה? שחרור רוצחים תמורת שיחות עם אדם שגם כיום מתנהלות תחתיו פעולות טרור. זה לא נתפש.
"אם באמת היה פורץ שלום מלא והיינו מגיעים לסוף הסכסוך וכל אחד היה חי תחת גפנו ותאנתו, אולי הייתה לכך איזושהי לגיטימציה מוסרית. אבל מה יש כאן, ישיבה בחדר? הקהו את חושינו כאילו זה צריך להיות חלק ממשא-ומתן, ולא היא. נשברה כאן חומה מוסרית. ראש ממשלה זה לא רק פוליטיקה, הוא בראש ובראשונה הנהגה מוסרית. הוא זה שמוביל אומה שלמה לניצחון או לאבדון. נחצה קו עבה שבין המוסר לפוליטיקה, ואני שואל את עצמי מדוע אין עוד קולות, למה רק אנו, נפגעי הטרור, שהגורל הכה בנו, זועקים?"
לא בקלות יוצא קלמנוביץ' נגד נתניהו. מעבר לקשר האישי הקיים ביניהם, הוא גם עומד בראש ארגון 'זוכרים', המפיק את אחד האירועים המרכזיים מדי שנה ביום הזיכרון לחללי צה"ל. בימים אלה הוא בוחן את האפשרות להוביל את רשימת הבית היהודי בבחירות למועצת עיריית ירושלים. בלי קשר לכל אלה, על שחרור המחבלים הוא לא יכול לשתוק. "מי שיש לו בעיה מוסרית, תהיה לו בעיה מנהיגותית. פוליטיקה היא פלטפורמה מעשית למימוש ערכים ולא להפך", הוא טוען.