לפרופסור מריו בלכר, מועמדו המועדף של ראש הממשלה
בנימין נתניהו לכהונת נגד בנק ישראל, מיוחסת קופה לא קטנה של שרצים בעת שעמד בראש הבנק המרכזי של ארגנטינה בתחילת שנות ה-2000. לידתה בהשתלטות חסרת התקדים והשערורייתית של המדינה על חשבונות הציבור הרחב בארץ הפמפס - מעשה מקומם, שנחשב שם לבלתי נסבל ושגרר אחריו גל-מחאות המוני.
את קופת השרצים הגדולה מייחס לפרופ' מריו בלכר פביאן ספולנסקי בספרו רב המכר, "המאפיה היהודית של ארגנטינה", שכבר הספיק לחולל סערה לא קטנה בארצו. ספולנסקי, מראשי רואי החשבון בארץ הפמפס, מאשים את בלכר בחברות פעילה במאפיה היהודית הכלכלית הארגנטינאית, יחד עם איל ההון היהודי אדוארדו אלשטיין, לשעבר פטרונו של
נוחי דנקנר, ושבין היתר מבקש עתה, ככל הנראה, לרשת את מקומו בראשות אי.די.בי. בארץ.
למען הגילוי הנאות צריך להטעים שהמאפיה היהודית הכלכלית בארגנטינה, להבדיל מהמאפיה הפלילית במדינה זו, איננה ארגון-פשע, אלא כינוי מקובל שהודבק לארגון הפועל מאחורי הקלעים של הכלכלה במדינה זו. ספולנסקי טוען בספרו כי בתקופה שבה כיהן כסגן-נגיד, ולאחר מכן גם כנגיד הבנק המרכזי של ארגנטינה, פעל בלכר ללא לאות לטובת האינטרסים הפיננסיים של הטייקונים בארצו ודאג לחלץ אותם מפירעון חובותיהם בעת המשבר הכלכלי הגדול של תחילת שנות האלפיים.
חרם ונידוי
לדברי ספולנסקי, הרי שבד בבד עם התייצבותו הגלויה לצד הטייקונים, דאג בלכר לגלגל את החובות העצומים שהצטברו במדינה על כתפיו של האזרח הפשוט החוסך. על-פי ספולנסקי, הוא כפה על האזרחים החוסכים רכישת איגרות-חוב ממשלתיות, שכבר איבדו את ערכן במשבר הכלכלי המקומי, עם הלאמת כספי הציבור, במקום להחזיר לחוסכים את כספיהם שאבדו. בספרו מאשים בתוך כך ספולנסקי את בלכר על שהעשיר את הבנקים בכספי-עתק בעת הלאמת החשבונות, על חשבון האזרח הקטן החוסך, וגרם על-ידי פיחות גדול שנעשה במטבע המקומי, לגרעון ניכר בחשבונות החוסכים.
על-פי רב המכר של ספולנסקי, היחס העוין למריו בלכר מתבטא אפילו בתוך משפחתו. המחבר מזכיר את אנה בלכר, שהייתה בתו של שר העבודה היהודי-הארגנטינאי, דוד בלכר, בשנות החמישים, שקראה לנדות אותו מן המשפחה בשל פועלו השלילי לדבריה.
חרף הלחץ הכבד שהופעל על ספולנסקי לביטול הוצאת ספרו - יצא בכל זאת הספר לאור והפך עד מהרה לרב-מכר בשוק הספרים הארגנטינאי, מבלי שידוע עד היום על הגשת תביעה משפטית כלשהי כנגד מחברו - לא מצד אדוארדו אלשטיין, שהוא הדמות הראשית המותקפת בספר, ולא מצד מישהו אחר - דבר המעורר אף הוא סימני-שאלה די-גדולים באשר לחלקו של מריו בלכר.
כאב ראש
אז אם לא די במבוכה הגדולה שכבר הספיקו לחולל הפרופסורים פרנקל וליידרמן בפרישתם מהמירוץ לנגידות בנק ישראל - הרי שעלול להיווסף עכשיו כאב-ראש חדש, לא פשוט למדינה. והיה אם אומנם יתאמתו גילוייו של ספולנסקי על מריו בלכר - יש מן הסתם מקום להניח שוועדת טירקל תצטרך לשקול מחדש את אפשרות מינויו לנגיד.
כך או אחרת, אין צל של ספק שפרופ' בלכר מתכוון, כנגיד עתידי, לייצג נאמנה את משנתו הכלכלית של אדוניו-נתניהו, הנשענת על תורתו של הכלכלן מילטון פרידמן. בסך-הכל זהו גם העתק משנתה הכלכלית של מי שהייתה ראש ממשלת בריטניה, מרגרט תאצ'ר, שדגלה באי-התערבות ממשלתית ובהפרטת המשק כולו על-ידי מכירת נכסי המדינה, לצורך האצת הצמיחה כביכול - מדיניות שקידשה בגדול את השוק החופשי על-חשבון האדם הפשוט.
כמו כל חסידי אסכולת שיקגו, תומך גם פרופ' מריו בלכר בהתערבות ממשלתית מינימלית בשוק. יש להניח שאם ייבחר - יופרט בעתיד כל מה שזז במדינה. הפרטה שכזו תוביל, אומנם, לצמיחה חדשה, אך לא של האזרח הקטן החוסך, אלא של הטייקון השולט.
התוצאה הבלתי-נמנעת ברורה למדי. היא גובלת ברמיסת החוסך המצוי עד עפר ובשחיקה משמעותית של כספי חסכונו, בדומה למה שקורה כיום במדינות חלשות בעולם הרחב. לא מן הנמנע, לפיכך, שאחד הצעדים הראשונים של הנגיד החדש, בדמותו של מריו בלכר, יהיה פיחות המטבע הישראלי, כדי להציל את הדולר הקורס, בתואנה נבובה ודומה לזו שהושמעה בזמנה בארגנטינה, שהדבר רק יתרום לצמיחת המשק הישראלי הדורך במקום. השתלטות ממשלת ישראל על חסכונות הציבור תהיה אז העתק מדויק למה שאירע בארץ הפמפס ובכייה לדורות.
