אני מאלה שרק איזכור השם פול אוסטר גורם לי להתרגש ולרוץ לקנות כל ספר חדש שלו שיוצא בעברית. קראתי את רוב ספריו ואהבתי את כולם. לפול אוסטר יש צורת כתיבה מהפנטת וספריו מורכבים מסיפורים על דמויות מהסוג שפגש במסעותיו השונים ברחבי אמריקה וגם במהלך נדודיו כעובד על אוניות משא שעברו מנמל לנמל.
פול אוסטר יש לו את מתנת האל, של סופרים מכל התקופות, להמציא סיפורים, שנראים בלתי אפשריים, שהם בעת ובעונה אחת אמינים, מלאי רגש ואירועים עוצרי נשימה. עם דיאלוגים אותנטיים וגדושי הומור. מי ש"חולה" על אוסטר לא יכול לעזוב ספר שלו מבלי לסיים אותו תוך ימים אחדים, או פחות.
כך גם עם יומן חורף, ספר חדש בהוצאת עם עובד שהוא אוטוביוגרפיה, שאינו מספריו הטובים ביותר ויחד עם זה, אי-אפשר להניח אותו מהיד עד הסיום, שמשאיר את הקורא רעב לעוד. ניכר במהלך הכתיבה, בה מספר אוסטר את חייו בגוף שני (אתה) - צורת כתיבה לא נפוצה - כי אין לסופר הזה היכולת הנפשית לחשוף את עצמו "עד הסוף". הוא לא מאלה המתערטלים כליל.
הוא מספר את חייו - וכרגיל הכתיבה מרתקת, התיאורים מרתקים וההומור הוא אותו הומור של אוסטר. ועדיין כסופר, במקרה האינטימי הזה של כתיבת סיפור חייו, אוסטר לא משתחרר מהביישנות שיש לו כאדם. זהו מעין ראיון אישי למגזין שבו ניתנת מסגרת כללית בעיקר של תקופת חייו, של תחנות חייו, של יחסו לנשים בכלל ולנשותיו בפרט, לילדיו, לכסף, להצלחה וכולי. אבל למרות שהתרגשתי כקוראת, אני ממתינה לאוטוביוגרפיה האמיתית שבטח לא תיכתב לעולם.
