במדינת ישראל, שבה מסעדה ממוצעת לא מחזיקה מעמד יותר משנתיים, מצויות רק מעט מסעדות שעשויות בכל זאת לטפוח לעצמן על השכם בזכות הוותק הרב שצברו. מסעדה שכזו היא "דרבי בר" שבמרינה של הרצליה, השמה בכיס הקטן את כל יתר המסעדות הסמוכות לה לאורך החוף, ושעם השנים החולפות רק משתבחת. אלא שכדי לשבח אותה, אני נאלץ לשים את נפשי בכפי מחמת הלשונות הרעות מסביבי, הנוטות לפרש את דברי ההלל מצידי כאילו הם, חלילה, ביקורת מוזמנת ולא אובייקטיבית.
מניסיון הביקורת הרב שצברתי, אני יכול להעיד בבירור שפרגון משתמע אצל לא מעטים כמשהו מוקצה מחמת המיאוס. די להציץ באותן תגוביות, המייחסות לי קבלת טובות-הנאה, כביכול, מצד בעלי אותה מסעדה שאותה אני נוהג לשבח. אלא שלא מינה ולא מקצתה, שהרי אינני נוהג להציג את עצמי בעת ביקורי במסעדה זו או אחרת. למותר לציין שאני נותר בה תמיד כסועד אנונימי, ודומני לכן שהגיע הזמן להבחין בין ביקורת בונה לביקורת הורסת, שהיא חסרת כל מעוף ותועלת.
שומרת-רמה
לאחר הקדמה פלצנית שכזו, הגיע הזמן לשרבט לעניין. ל"דרבי בר" הגענו הפעם בהרכב מחוזק של עשרה סועדים רעבים. מן התפריט המגוון דלה כל אחד מאיתנו את מה שבטנו משתוקקת אליו. היה מי שבחר בדג הפורל, בעוד השני העדיף פילה של סלמון בתנור. לעומתם נדלק הסועד השלישי על שרימפס בטמפורה. לזכות "דרבי בר" רק ייאמר שדגים ופירות-ים הם עיקר התמחותה ואלה הן, בעצם, גם מנות הדגל שלה. היו שניים אחרים שדבקו דווקא ברביולי גבינת-צאן, ברוטב-רוזה או סתם עגבניות; והיה איסטניס שנפשו יצאה לנתח בשר-אנטרקוט.
לכל הכבודה הנכבדה התלוו סלטים בשפע, מכל הסוגים, על חשבון המנה העיקרית. שמעם כבר יצא למרחוק בזכות טריותם ועסיסיותם הרבה. עקב החום הנורא הרווינו את צימאוננו בשני קנקנים של לימונדה קרירה ובשלושה בקבוקים גדולים של סודה צוננת. והיו, כמובן, גם קינוחים של מלבי, פונדנט-שוקולד וביסקוויט ממולא בטעם גן עדן, שאליהם התלוו אף תה וקפה.
שילמנו 1,500 שקל לשמונה אנשים, כולל תשר של 15% לשירות, שהיה בהחלט יוצא מן הכלל. בסיכומו של דבר ראויה לציון העובדה שלא רק ש"דרבי בר" עמדה, פה אחד, במבחן הקולינרי שהצבנו לה - היא גם הוכיחה לנו, פעם נוספת, שזו מסעדה היודעת לשמור על רמתה הגבוהה גם בחלוף שנים מרובות.
