די להטחת הראש בקיר

אלברט איינשטיין הגדיר: "אי-שפיות זה לעשות אותו דבר פעם אחר פעם ולצפות לתוצאות שונות". עשרים שנה אחרי השיגעון הראשוני חשוב לומר זאת לאוסלואידים המקוריים ולמי שהולכים בדרכם, הממשיכים להטיח ראש בקיר ולצפות לתוצאות שונות מאלה החמורות שהיו מנת חלקנו מאז. הנחת היסוד של עשרים השנים האחרונות הייתה ששלום בארץ ישראל המערבית כרוך בהקמת מדינה פלשתינית נוספת, בלב הארץ: "שטחים תמורת שלום". מספטמבר 1993 נשטף מוחנו כאילו לא ייתכן שלום בלי להקים מדינה כזו, נוסף על זו שממזרח לירדן. אנו מטיחים שוב ושוב את ראשינו בקיר, ומנהיגי "הימין" הולכים בזה אחר זה בדרך כל אוסלואיד. "תהליך השלום" שווק על-ידי יצחק רבין כניסוי שניתן להפסיקו. אבל, הניסוי בחיי מיליוני בני-אדם, יהודים וערבים, נעשה שלא לפי אמות המידה המוגדרות באמנת הלסינקי אפילו לגבי ניסוי באדם אחד. כך, למשל, לא הייתה בו הערכת סיכונים זהירה בהשוואה לתועלת הצפויה לאנשים נשואי המחקר; לא כובדה זכות הנחקרים להסתלק מהסכמתם להשתתף במחקר; הניסוי לא הופסק כשהסתבר לכל שהוא מתפתח בכיוונים שלא נחזו מראש - למרות שרבים וטובים התריעו מראש על הצפוי - ושהסיכונים הכרוכים בו גוברים על הסיכויים. חוקר הגון היה מפסיק את מחקרו כשהיה רואה שהנחות היסוד כשלו. אבל באוסלו, בהבדל מהלסינקי, הניסוי המסוכן נמשך ונמשך, תוך התעלמות מההיגיון ומהמוסר, ובלי שהנחת היסוד נבחנה מחדש. הבסיסים לשלום מי שרוצה שלום חייב לשאול את עצמו: האם מדינה פלשתינית היא אכן הבסיס לשלום, ושמא היא דווקא המנגנון לחיסולו ולחיסול מדינת היהודים. האויב, על מרכיביו "המתונים" ואחיהם הרעים, אומר בגלוי שיעדיו אינם שלום אלא פלשתין השלמה, שתי גדות פלשתיניות לירדן. רק בישראל, ובעקבותיה בעולם כולו, ממשיכים להעלות מס שפתיים למולך "השלום": שתי מדינות לשני עמים. מי שרוצה שלום חייב להתבונן במציאות בעיניים פקוחות ולומר אמת: לא ייתכן שלום אם זה מבוסס על גירוש גזעני של יהודים מבתיהם בארצם; אם העיקרון שבבסיסו הוא אנטי-יהודי, אנטי-דמוקרטי, אנטי-ציוני ואנטי-מוסרי; אם הוא איננו אזורי, אלא מוגבל בתחומי ארץ ישראל המערבית. "חזון" חלוקת הארץ היה ונשאר הונאה. למרבה הבושה, ישראל ייצאה אותו לעולם, שלא היסס לאמצו. תוצאתו: חידוש מלחמת אוסלו בטווח הקרוב וחיסול ישראל בהמשך. עשרים שנה לא מש האויב מדרישותיו, שמשמעותן חיסול המדינה היהודית. ואצלנו? החזון הציוני נסוג מפני "חזון" שתי המדינות; ישראל מחזקת את המחבלים ה"טובים" ואפילו למחבלים הרעים מספקת את צרכיהם; שלום הפך ל"שלום", וזה פינה את מקומו ליעדו הנוכחי של המתן ומתן - מדינה לאויב; ההדדיות נעלמה - הערבים בונים במרץ (ע"ע רוואבי) ואילו שרץ ההקפאה מתייחס ליהודים בלבד, ואפילו בירושלים; ההדדיות נשכחה: מדברים רק על פליטים ערביים ומשכיחים את הפליטים היהודיים; ההתיישבות מוקפאת ומנודה, והצבועים מבית מתנכלים לה. המציאות מחייבת שיחות ישירות בלי תנאים מוקדמים? שקר! התנאי המוקדם, שאינו אלא תכתיב, הוא הקמת מדינה לאויב בתוך הרבע שנותר מארץ ישראל השלמה באמת, וישראל אפילו אינה רואה בכך תנאי מוקדם, אלא בסיס ל"שלום". אופק מדיני? ממשלותינו שכחו שתפקידן ליצור אופק מדיני למדינת היהודים ולא לאויב. בדיוק היום, עשרים באוגוסט, לפני 73 שנים, אמר וינסטון צ'רצ'יל את אמירתו הבלתי-נשכחת: "מעולם לא חבו רבים כל כך הרבה כל כך למעטים כל כך". כוונתו הייתה לטייסי חיל האוויר המלכותי הבריטי, בשעתה היפה של בריטניה (בהבדל מהיום), שלחמו בגבורה עילאית נגד טייסי חיל האוויר הגרמני, וניצחו אותם בקרב על בריטניה. אם ראש הממשלה בנימין נתניהו רוצה להיזכר לחיוב בהיסטוריה של עם ישראל, עליו להגיע להכרעה קשה אבל נכונה ומחויבת המציאות: לנתק את הקשר השקרי בין שלום למדינה פלשתינית ממערב לירדן. בהקשר זה עליו להדיח לאלתר את ציפי צ'מברלבני מניהול תהליך המתן ומתן מול האויב, תהליך שסופו מלחמת אוסלו השנייה, שתיזקף לחובת נתניהו, כשם שמלחמת אוסלו הראשונה נזקפת לגנותו של שמעון פרס. אם לא יעשה כן, סופו להסתובב איתה תחת מטרייה שחורה ולהיזכר לדיראון עולם, כמו נוויל צ'מברלין, ראש ממשלת בריטניה בימי מינכן הזכורים לרע.