דני בן-אור, בשנות השלושים המאוחרות לחייו, גבוה, נאה מאוד, שרירי, לא באורח מוגזם, אלא רק במידה שמאפשרת לו לשדר עוצמה ונחישות, לא עמד לעזוב את משרדו למרות שהשעה כבר הייתה אחרי שבע בערב. המזכירה שעבדה בשעות אחר-הצהריים סיימה את עבודתה כשעה קודם לכן. גם המתמחה כבר עזב לביתו.
הדלת לחדרו של דני במשרד הייתה נעולה.
איש לא יכול היה להיכנס לחדר הזה מבלי שדני ילחץ על זמזם מיוחד. כשדני לא היה בחדרו, איש לא יכול היה להיכנס אליו. רק לדני היה את קוד-הכניסה לחדר. המנעול היה דומה למנעולים של כספת. דלת-המשרד הייתה בנויה באופן ששום דבר מן הנאמר בחדר לא יכול היה להישמע מחוץ לחדר. אם דלקו אורות בחדר, אי-אפשר היה לראות זאת מחוץ לחדר. הסף של הדלת נבנה באופן מיוחד כדי לקדם חשאיות זאת.
הדיסקרטיות הזאת הייתה מאוד חשובה לדני. היא הייתה חלק מאופיו.
דני קיבל את המתמחה לעבודה כחודשיים לפני כן. הוא סיים את חוק לימודיו בפקולטה למשפטים של האוניברסיטה העברית. ציוניו באוניברסיטה היו מעולים. הוא התמחה, בעיקר, בדיני חברות. דני רצה לעשות שימוש בידע שלו כדי שיסייע לו בניווט הכספים הרבים שצבר, אגב ניהול משפטים פליליים, או טיפול במסתבכים בפלילים מבלי שעניינם הגיע לבתי-המשפט, לאפיקים שיהיו רחוקים מעיניהן הבולשות של רשויות-המס.
למעשה, דני חיפש מקלטי-מס - חוקיים, אם אפשר, ולא חוקיים, אם אין ברירה אחרת - כדי להניח שם את כספו הרב. המתמחה לא סייע לדני להתחמק מתשלומי-מס אלא רק להימנע מתשלום מיסים שאפשר שלא לשלם אותם.
את החלק הלא-לגיטימי בפעילות הזאת דני הפקיד בידי מפקח-לשעבר ברשות המיסים שהודח בזמנו מתפקידו בגלל נטילת שוחד. תפקידו של המתמחה בתחום הזה היה להקים שרשרת של חברות-החזקה שקשה יהיה להתחקות אחר המחזיקים במניותיהן. השרשור אפשר מינוף עסקות במינימום של השקעה כספית. דני אהב את התחכום שבפעולות מסוג זה. הן אפשרו לו להתפתח לכיוונים שונים מאלה שהוא עסק בהם עד כה. דני לא ראה כל פגם בהתפתחות הזאת שלו; לא היה לו שום חשק להתחלק בכסף שהוא הרוויח בזיעת אפו, כך הוא הרגיש, עם רשות המיסים.
הוא לא ראה כל בעיה, מוסרית או אחרת, עם ההתחמקות שלו מתשלום מס-אמת. הוא הגיע ממקום ששם ראו בכל רשות ציבורית מעין אויב.
לשלם כספים שהוא עמל קשה על השגתם, בכוח חריצותו ושקדנותו, לאוצר המדינה, כדי ששם יחלקו את הכסף לחביבי-השלטון, או למקורבים או לתורמים למסעות-בחירות, לזה דני לא היה מוכן. "שייקחו כסף מאחרים", הוא נהג לומר לעצמו, "לא ממני"; "לא ממה שאני טורח כה רבות על השגתו". אשתו, תמר, לא הסכימה עם הגישה הזאת שלו.
היא ידעה שזאת תורת-החיים של דני - והיא לא אהבה אותה. לשלם - רק אם צריך. להוציא חשבוניות-מס רק באותם מקרים שבהם אין כל ברירה אחרת.
- "אתה עושה טעות...", ניסתה תמר להניא את דני מפעילותו הלא-חוקית.
- "תשאירי לי את זה... אני רק רוצה להבטיח לך, ולבנות, שלא תחסרו דבר אם יקרה לי משהו..."
- "לא זאת הדרך".
כשמנהלת-החשבונות שלו, רחל שלו, דרשה לדעת איך הוא יסביר בבוא העת את הפרשי ההון שהצטברו לטובתו, כגון את רכישת המשרד המפואר בן ששת-החדרים בקומה ה-15 במגדל הכי יוקרתי בעיר, או את דירת-הפאר שנרכשה בצפון העיר שבה הוא התגורר עם אשתו ושתי בנותיו, או את דירת-הסטודיו שהוא רכש בקומה ה-25 בבניין-מגורים שנבנה לא רחוק מן המגדל שבו שכן משרדו, דני פטר אותה בתנועת-יד מרגיעה. הוא לא התכוון לחלוק עימה את סודותיו.
את הסידורים להסתרת מידע חיוני מעיני רשויות-המס הוא עשה באמצעות עורך-דין שהתמחה בתחומים האלה. משרדו היה ממוקם בניקוסיה.
דירת-הסטודיו, למשל, נרשמה על שם חברה הרשומה במרשם-החברות בארץ אחרת, הרחק מעיניהם הבולשות של פקידי-המס, ומניותיה הוחזקו בנאמנות לטובת דני בידי עורך-דין שמקום מושבו באותו המקום. החברה הזרה השכירה את דירת-הסטודיו לדני בחוזה ארוך-טווח. דני ריהט את דירת-הסטודיו בקפידה רבה אם כי עד לערב הזה הוא לא הספיק 'לחנוך' אותה.
- "תשאירי את זה לי...", הוא חרץ את הדין.
- "אבל זה לא עובד כך...", ביקשה רחל שלו למחות.
- "כשתבוא השעה, אני אמצא הסברים גם לגידול בהון שלי... אם הם יעלו עליו..."
- "איך אפשר שלא לעלות על זה כשמדובר בנכסי דלא-ניידי...?"
- "לכל יש לי הסברים... ירושה גדולה של דוד רחוק..."
דני התכוון בדבריו לכך שאת מרבית נכסיו הניידים, הכספיים, הוא הצליח לנווט למקומות שהם רחוקים מעיניהם החטטניות של אנשי רשויות-המס. הוא לא טרח להסביר למנהלת-החשבונות כיצד הוא עשה את זה, שכן הוא לא לגמרי סמך על-כך שהיא לא תפלוט דברים, שלא במתכוון, שיכולים להזיק לו במקומות הלא-נכונים, ולכך הוא לא היה מוכן.
"זהירות-יתר אף פעם לא הזיקה למי שנקט בה", הוא נהג לומר לעצמו ברגעים של שביעות-רצון מעצמו ומהישגיו.
רחל שלו הייתה בדיוק האדם הנכון כדי לטפל בהנהלת-החשבונות שלו. קפדנותה קסמה לו. היא ישבה בחדרה במשרדו של דני - והתעניינה רק בעבודתה. לאחר כמה שנות נישואין, היא התגרשה מבעלה וגידלה לבדה את בנה מנישואין אלה. בגילה, היא כבר לא ציפתה לעוד אהבה מן הסוג שהיה לה עם בעלה. היא למדה לחיות עם בדידותה - והשקיעה את כל מאודה בבנה.
מפקחי-ביקורת של רשות המיסים כבר ביקרו במשרדו של דני פעמיים - ובשני המקרים הם התפעלו מן הסדר המופתי שבו התנהלו הרישומים שלו. רחל שלו הייתה אחראית לכך.
עם זאת, ולמרות הרישומים המדויקים, שני הפקחים העירו, שנוכח פרסומו הרב של דני, המחירים שהוא גובה הם נמוכים למדי. הם אמרו זאת נוכח העובדה שבכל תיק שבו הוא טיפל, דני טרח להראות שהוא קיבל שכר-טרחה. אלא שהקבלות אף פעם לא שיקפו נאמנה את מה שבאמת שולם.
דני הסביר למפקחים שהוא רואה בעבודתו מעין-שליחות, ולכן הוא איננו נוהג כמו אחרים שמבקשים 'לשחוט' את מי שמסתבך בפלילים. ההסבר של דני התקבל בניע-ראש ספקני - ושני מפקחי-המס פרשו לדרכם.
כמה דקות לאחר מכן, חזר אחד מהם לחדרו של דני, וביקש ממנו לעזור לבנו העצור בגלל שנהג באלימות בחברתו. דני נענה ברצון - וגבה מן המפקח סכום סמלי בלבד. כעת לא היה למפקח, אסיר-התודה, כל קושי להשתכנע לחלוטין, שההסבר שהוא שמע מפי דני קודם לכן, אין בו כל דופי.
דני נהג כמו לא-מעט מחבריו למקצוע. הכסף הרב שהם צברו לא עבר, בדרך-כלל, דרך חשבונות הבנק שלהם. חלק ממנו הושקע באפיקים סמויים מן העין וחלק שימש לתשלומים במזומן במסעדות-פאר, לנסיעות מפנקות לחו"ל, עם המשפחה או עם חברים שמבקשים להתפרע הרחק מעיניה הבולשות של הרעיה החוקית, וגם לתפנוקים מן הסוג שלא מדברים עליו בלילות-שישי בחוג המשפחה.
"לשם מה לנהל רומנים מחייבים", טענו חבריו של דני, "אם אפשר להשיג את כל מה שהנפש, או הגוף, חפצים בו תמורת תשלום לנערת ליווי, צעירה, שוקקת-חיים, גמישת-איברים, שאיננה מעקמת את האף בסלידה כשהיא מתבקשת למלא את מבוקשו המיוחד, לעתים, של מי שמשלם עבור חסדיה".
דני חשב קצת אחרת מחבריו. הוא לא אהב לשלם בעד מה שהוא יכול היה לקבל בחינם - ובכמויות לא נגמרות. הייתה לו בעניין זה תיאוריה סדורה.
גופו הבנוי לתלפיות קסם לנשים רבות. הן אהבו הן מה שהן ראו בו, או מצאו בו, והן את העובדה שהן יכולות היו אחר-מעשה להתהדר בפני חברותיהן בפרסומו הרב.
