שתי עורכות-הדין, שעבדו במשרדו של דני, שתיהן צעירות ממנו בהרבה, לא נשארו אף פעם עד שעה כה מאוחרת. אחת מהן, ציונה גמליאל, הייתה, עדיין, רווקה. היא התגוררה עם הוריה ברמת-גן. דני שכר אותה כדי שתטפל בעסקות המקרקעין שלו. היא רכשה את מיומנותה בתחום הזה במשרד המשפטים, באגף מיוחד שעסק בנכסים שבעליהם לא היו ידועים או לא אותרו. לא הייתה לה שום נגיעה לתחום הפלילי שבו עסק דני. בשעות שבהן היא הייתה במשרד, היא כמעט ולא הייתה יוצאת מחדרה. דני אהב את השקט שלה - ואת היעילות הבלתי מתפשרת שלה.
היא לא השאירה שום קצה פרום, לא סגור, בעסקות שהיא תפרה; לא רק עבורו.
ציונה גמליאל טיפלה, למעשה, גם בלקוחות של דני שביקשו להיעזר במשרדו בעניינים שאינם פליליים. לקוחות אלה העדיפו, באופן ברור, את הדיסקרטיות של המשרד של דני. הם ידעו שאפשר לסמוך עליו ששום-דבר לא ידלוף ממשרדו. חששם היה בעיקר מפני סקרנות-יתר שמתקיימת במשרדים הגדולים המתמחים בעסקות עתירות-מזומנים. שם, תמיד מבקשים לוודא שאין בעסקה משום הברחת-הון.
דני יכול היה לסמוך על ציונה גמליאל בעיניים עצומות. מקצועיותה והדיסקרטיות שלה היו בעיניו נכס שלא יסולא בפז. היא לעולם לא שאלה שאלות, לא אותו ולא את הלקוחות שלו, שלא נגעו לעסקת המקרקעין ממש. שאלות שהיו כרוכות במידע על מקורות המימון של העסקות לא עניינו אותה.
היא ידעה, לעתים, שחלק מן המחיר בעד העסקה משולם במזומן - אבל היא אף פעם לא חקרה במופלא ממנה. היא רשמה במסמכים רק את הסכום שנמסר לה כמחיר הנקוב של הנכס.
ציונה גמליאל גם לא שאלה, כמו רחל שלו, מנהלת-החשבונות שלו, כיצד יוכל דני להסביר, לכשיישאל על-ידי רשויות-המס, את הגידול בהון הרשום שלו. זה לא היה מעניינה - ודני אהב את העובדה שהיא שומרת על מרחק מכל מה שאינו נוגע לה.
לימים, דני התכוון לממש את האופציה שניתנה לו, תמורת לא-מעט כסף ששולשל במזומן לידי מתווך שהיה מהימן על שני הצדדים, לרכוש עוד חלק בקומה שבה היה ממוקם משרדו כדי להגדיל את מספר חדריו. דני התכוון לבנות אגף מיוחד במשרדו למשפט מסחרי. ציונה גמליאל אמורה לתפור את העסקה, לכשיגיע זמנה, בדרך שתבטיח את זכויותיו של דני באורח הכי טוב. ההכנות המשפטיות לקראת מימוש האופציה האמורה כבר החלו.
עורכת-הדין האחרת, רינה שמעון-ברק, הייתה שונה לגמרי. דני העסיק אותה באותו תחום שבו הוא עסק. היה לה את אותו דחף, כמו שלו-עצמו, להצליח בכל מחיר. לשיטתו של דני, היא הייתה 'בנויה' נכון מן הבחינה המנטאלית. היה לה את מה שעורך-דין שעסוק בייצוג לקוחות שהסתבכו בפלילים צריך כדי להצליח. נכונות לעשות את כל מה שצריך למען הלקוח. לא להתעכב על סמנטיקה. לשעוט קדימה ללא עכבות. להשאיר את המצפון בבית כשיוצאים בבוקר לעבודה.
רינה שמעון-ברק נישאה כשנה קודם לכן. בעלה עסק ב'הובלות'. כך אהבה רינה להגדיר זאת. דני לא כל-כך אהב אותו, הוא מצא בו הרבה רפיסות. הוא גם לא נתן בו אמון. לטעמו של דני, בעלה של רינה יהיה מוכן 'למכור את אימא שלו' בעד כלום, כדי להציל את נפשו, אם תתרגש עליו צרה כלשהי.
עם זאת, דני לא ראה כל סיבה שלא להמשיך ולהעסיק את רינה למרות שהוא ניחש שעבודתו של בעלה גובלת באספקטים אפלוליים-משהו. דני אף פעם לא שאל במפורש - אולם ניסיונו אמר לו שרינה בוודאי יודעת יותר ממה שהיא מספרת לו.
בה-בעת, יכולותיה של רינה בבית המשפט לטעון ביעילות ולהרשים את השופטים קסמו לו. חצאיות המיני שלה אף פעם לא אכזבו. הן תמיד גרמו לשופטים לרצות שרינה לא תעזוב את אולמם. השופטות אהבו קצת פחות את הנוכחות הבוטה-קמעה של רינה, מה שגרם לדני לשלוח את רינה בעיקר למשפטים שהתנהלו בפני שופטים.
דני גם לא יכול היה לשכוח את מתיקות שפתיה של רינה. זה קרה אומנם רק פעם אחת - עוד לפני שהיא הכירה את בעלה הנוכחי - אבל זאת הייתה פעם שמתיקותה נשארה חרוטה בזיכרונו בסמוך לזיכרונות טובים אחרים. רינה הגיעה למשרד, לאחר שתיאמה מראש את הפגישה. המזכירה של אחר-הצהריים כבר פרשה לביתה בשעה שרינה הגיעה לפגישה.
רינה שמעון-ברק ביקשה להתמחות בפלילים.
השעה הייתה די מאוחרת – ודני לא יכול היה לדעת אם רינה הגיעה במתכוון בשעה שבה כבר אין אף אחד במשרד. שעת הפגישה נקבעה על-ידי אחת המזכירות לאחר תיאום עם יומן הפגישות של דני. דני התבונן ברינה – וביקש לראות את תעודות הגמר שלה מן המכללה שבה היא למדה. כך הוא נהג, בעיקר, כאשר המועמד לא היה בוגר של אוניברסיטה. הוא קצת חשד בבוגרי המכללות השונות שצצו לאחר שחוק לשכת עורכי-הדין תוקן לעניין זה.
לטעמו של דני, יותר מדי בוגרים מן הסוג שלעולם לא היה מתקבל, לדוגמה, במקום שבו הוא למד, באוניברסיטת תל אביב, התגנב לתוך המקצוע של עריכת-הדין. עם זאת, גם דני היה מוכרח להודות שאין כל קשר של ממש בין היכולת ללמוד, או להשיג ציונים מעולים במוסד יוקרתי, לבין הכישרון להיות עורך-דין מעולה לאחר סיום הלימודים.
עורכת-הדין הצעירה ששידרה אנרגטיות לא-רגילה מיהרה לשלוף מתיקה את גיליון הציונים שלה.
היא הייתה בטוחה למדי, שדני יתעניין פחות בגיליון הציונים – ויותר במה שמסתתר מתחת לחצאית שלה. מידע מוקדם שהיא שלפה מן האינטרנט גילה לה את כל מה שהיא הייתה צריכה לדעת על דני.
מה שקרה אחר כך, כמה דקות לאחר מכן, בחדרו המהוקצע למשעי של דני, שעוצב על-פי טעמה של ארכיטקטית מן הידועות ביותר בארץ, היה כבר מסוג אותם דברים שכל גבר נוצר בתרמיל-הזיכרונות בהרבה ערגה.
רינה ניגשה אל מאחורי שולחנו של דני, כדי להצביע בפניו, כביכול, על הציון שהיא קיבלה בדיני עונשין. דני שאף אל קרבו את ריחה של רינה ונעץ את עיניו בחזה הזקור שלה בעת שהיא רכנה לעבר שולחנו.
כמעט מבלי משים נגעה ידו של דני באחת משוקיה של רינה, מה שהצית תגובת-שרשרת שכבר לא הייתה בשליטתו.
רינה התיישבה על שולחנו של דני, לאחר שהיא הזיזה הצידה את הניירות הרבים שהיו עליו, שיכלה רגל על רגל והעבירה את ידה בתוך רעמת-שערו של דני תוך שהיא חולצת את סנדליה, גבוהי-העקב, בידה האחרת.
דני נשאר יושב בכיסאו, ללא ניע, המום מעוצמת הסערה שאליה הוא נסחף, עד שרינה גררה אותו לעבר השטיח , עב-השיער, שבקדמת השולחן.
המצלמות המתעדות כל תנועה במשרדו מרגע שדני נכנס אליו עשו גם הפעם את מלאכתן.
לאחר אותו אירוע, כאילו-ספונטני, מצידו של דני, לפחות, רינה התחילה לעבוד במשרדו של דני – ושניהם לא דיברו על מה שקרה על השטיח.
היחסים ביניהם הפכו לקורקטיים לחלוטין. רינה קיבלה את מבוקשה, עבודה במשרדו היוקרתי של דני, פרקליט עטור תהילה, מי שיוכל, ללא ספק, לקדם גם את שאיפותיה-שלה, ודני השיג לעצמו פרקליטה מוכשרת במיוחד, שגם הוסיפה, מעת לעת, לתדמיתו הזוהרת בעת שהיא התלוותה אליו למשפטים המסוקרים במיוחד.
צלמי-הטלוויזיה ראו בה אובייקט ראוי להתמקדותם.
