בימים האחרונים מתרבים קולות המלחמה. ארצות הברית קירבה ספינות, צברה כוחות ונלחצת מדעת הקהל וההבטחות של עצמה. הסורים מצדם, מאיימים בקלף האחרון, פחות או יותר, שנותר להם והוא לתקוף את ישראל ובכך להביא לתוהו-ובוהו אזורי. ואנחנו מנפחים את החזה ומתכננים את הריגוש הבא. יש אקשן.
הפרשנים מפרשנים, המומחים מסבירים, הפוליטיקאים מדברים על זה שצריך להמשיך ולשתוק ואנחנו מחכים. מחכים למה? מה יכול לקרות בסוריה שישנה את המצב? האם אסד יוותר על מקומו? האם המורדים יכולים בכלל לנהל את המדינה הזאת? מה בכלל אנחנו היינו רוצים שיקרה שם?
אני חושב שמטרתה של ישראל הייתה ונשארה: משטר יציב בסוריה ורצוי גם שוחר שלום. אם פחות או יותר מוסכם שזאת המטרה שלנו אז צריך לשאול את עצמנו ואת ידידינו האמריקנים, מה עושים כדי להביא לידי כך? מסתבר שחימוש המורדים לא ממש קרב אותנו אל היעד. להפך, חומרת העימות גברה וכך גם המענה של המשטר. וכשהמשטר נואש בנקודות מסוימות ודבוק עם הגב אל הקיר אז גם מתקבלות החלטות קטלניות ורעות במיוחד. אז כנראה שחימוש המורדים פעל היטב כשמן שנשפך למדורה על-מנת לכבותה. האמריקנים והמדינות התומכות שופכות שמן מצד אחד והרוסים, האירנים וחיזבאללה מהצד השני. שמחה וששון.
נניח שתהיה תקיפה אמריקנית, ואפילו שהיא תהיה כל כך מוצלחת ואסד ייפגע באופן אישי ויצא מהמשחק. מה אז? כבר היום ברור שה"מורדים" בסוריה אינם ארגון סדור וממושמע. כבר היום ברור שגם במצב כזה יהיה קשה מאוד לייצב משטר חלופי בסוריה אשר ימשול בהצלחה. זוכרים את המטרה? יציבות וממשל. שלא לדבר על התגובה האפשרית של אירן, חיזבאללה ואפילו רוסיה. בקיצור, אני לא רואה איך תקיפה כזאת תסייע במשהו לפתרון ארוך טווח.
מה כן אפשר לעשות?
אנחנו מול הסורים - לא הרבה, להמשיך ולשתוק ולא להתלהם. הפתרון לייצוב המצב מצוי לדעתי ביכולת של אובמה ופוטין לחבור ולמצוא ביחד את האינטרסים המשותפים. להפסיק לשפוך שמן למדורה ולכפות על הצדדים את הרגעת השטח לקראת ייצובו והגעה לפתרונות אפשריים לעתיד.
היות שנראה שערוצי התקשורת (הגלויה) בין ארה"ב לרוסיה לא מי-יודע-מה, אז יכול להיות שדווקא יכול להיות לנו תפקיד בגישור וחיבור בין הגדולים ודרכם לכוחות המתעמתים שכן רוצים ביציבות. הרי גם לנו יש "נשק רוסי" משלנו וזו בהחלט הזדמנות נאותה להפעיל אותו, לצנן את הרוחות ולסייע לפתרון אזורי משמעותי.
אבל יש כאן גם לקח לגבי עצמנו. לא תמיד הכול קשור אלינו ולא תמיד הכול תלוי בנו. גם בנושאים ביטחוניים. לפעמים, אין לנו ברירה ונדרשות הסכמות והבנות עם בעלות בריתנו הקרובות (ארה"ב, אירופה) ואולי גם עם מדינות אחרות. וכשמדברים ומתאמים עם מדינות אחרות, כדאי גם להקשיב למה שיש להם להגיד לנו. כך בעניין סוריה וכך גם בסוגיה האירנית.
