כך היה גם בצהרי אותו יום, שאת המשכו דני היה מוכן למחוק מחייו, בשעה שרינה סיפרה לו, בעליצות רבה, את המוצאות אותה באולמו של השופט יורם חסון. רינה ייצגה נאשם שחדל לשלם מזונות - וגם היכה את אשתו כשזו עמדה על המגיע לה. כתב-האישום לא עשה חסד עם הנאשם. הוא תיאר בפירוט רב את מה שהנאשם עשה לאשתו לעיני ילדיהם.
הפרקליטות ציינה בסיומו של כתב-האישום שהיא תעמוד על דרישתה לשלוח את הנאשם למאסר בפועל. דני פגש בנאשם במשרדו - וקבע שבעניין הזה תייצג אותו רינה. הנאשם מחה בתחילה - אבל כשהוא ראה את רינה, אורו עיניו.
- "אין בעיה", צייץ הנאשם ונעץ את עיניו במקום שבו הסתיימה חצאית המיני והתגלו רגליה של רינה.
- "תהיה רגוע. אני כאן..." הרגיע דני את הנאשם.
- "אני לגמרי רגוע..." המשיך הנאשם מבלי להתיק את עיניו מנקודת-המפגש הקסומה שבין קצה חצאית המיני של רינה לבין רגליה.
- "חבל שאתה לא מתרכז במה שאתה תצטרך להגיד לשופט..."
- "אני מאוד מרוכז, אדון בן-אור... אף פעם לא הייתי יותר מרוכז..."
עורכת-הדין רינה שמעון-ברק פערה זוג עיניים כחולות לעבר השופט חסון וטענה שיש לסייע לבני-הזוג - ולא לשלוח את הבעל-הנאשם, מי שישב רק יום קודם לכן במשרדו של דני ונתן בה את אמונו המלא, בעוד הוא נועץ את עיניו ללא הרף בחצאית המיני של סניגוריתו, לבית-הסוהר.
"הם ראויים לעוד הזדמנות. צריך גם לחשוב על הילדים", ליהגה רינה. העתקת אפיק הטיעון המשפטי לכיוון הזה תמיד עובדת. מגייסים את 'טובת הילדים' לשם הקלה בעונשו של האב, או הבעל, המכה. לא שזה מבטיח שהוא לא יחזור ויכה את אשתו - אבל טוב להעלות את זה. רינה ידעה את זה - ולכן היא גם ליוותה את טיעונה במבט כאילו-כואב.
- "אז מה את מציעה, גב' שמעון-ברק" דרש השופט לדעת.
- "שום דבר מיוחד. רק קצת התחשבות..."
- "את היית מקבלת את בעלך בחזרה הביתה לאחר שהוא הרביץ לך?", שאל השופט את זוג העיניים הכחולות שהתבוננו בו בלא-מעט חוצפה.
- "אני לא הייתי הולכת למשטרה. הייתי מנסה לפתור את המחלוקת בדרכים אחרות..."
- "כגון...?" הפציר השופט חסון ברינה בתקווה נסתרת שמשהו פיקנטי מחייה של רינה, אולי, יתגלה לו.
- "זה לא לעכשיו..." הטיחה עורכת-הדין רינה שמעון-ברק בשופט החטטן.
- "טוב. הזדמנות אחרונה. תנסי להסביר לנאשם שלא תהיינה הזדמנויות נוספות. ותגידי לו גם שאני, במקומו, הייתי מכפיל את שכר-טרחתך..." חייך השופט לעבר עורכת-הדין ברק-שמעון.
- "אני לא מאמינה שהוא בכלל מבין לאן הוא יכול היה להגיע..."
- "את רוצה שאני אסביר לו...?", השופט חסון לא יכול היה להסיר את עיניו מרגליה החסונות של רינה והוא ביקש להאריך ככל שרק ניתן את עמידתה בפניו.
- "זה בסדר...", פלטה רינה במאור-פנים לעבר השופט יורם חסון.
רינה ידעה בדיוק למה השופט יורם חסון ממשיך ללהג - אבל לא היה אכפת לה. היא נעלה לרגליה החסונות, פרי ריצות ממושכות על חוף-הים ביחד עם קבוצת גברים שעסקה כל העת בספורט אתגרי, נעליים שהחמיאו להן, ומבחינתה הכל היה כשר כדי להשיג תוצאה שתשביע את רצונו של דני.
הוא גם שילם לה בעין יפה והוא גם לקח אותה, מעת לעת, למשפטים מתוקשרים כדי שיראו גם אותה במהדורות החדשות. זה תרם לתדמית הנוצצת של דני וזה שירת גם את רינה. היא ידעה את זה. היא הרי הגיעה בדיוק לשם כך למשרדו של דני.
זאת אומנם לא הייתה תוכנית ריאליטי בטלוויזיה שבה היא הייתה רוצה להשתתף כדי לקדם את רצונה להשתלב בעתיד במדיה הזאת - אבל זה היה די קרוב. אומנם התפתחויות העלילה לא נקבעו מראש בידי במאי, אבל כל השאר היה דומה. אלה היו החיים עצמם למרות שלעתים נדמה היה לצופים בבית במהדורות החדשות שהם חוזים במשהו כאילו-מבוים בידי במאי-על מתוחכם.
הצופים בטלוויזיה ראו את דני מסביר למה בית המשפט טעה והם ראו את נציג הפרקליטות טוען שנעשה צדק עם הנאשם. כמעט כמו בסדרות שהצופים בטלוויזיה ראו בשעה יותר מאוחרת של הלילה. רינה, באותן פעמים שבהן היא התלוותה לדני, זרקה גם היא משפט או שניים לעבר העיתונאים לשמחת-ליבם של הצלמים שלא תמיד התרכזו דווקא בפניה בעת שהיא דיברה.
רינה לא מחתה על כך שמצלמות-הטלוויזיה התרכזו דווקא בחלקים אחרים של גופה בעת שהיא אמרה את מה שהיה לה לומר. דני היה גם הוא מרוצה. כשרינה הייתה לצידו הוא תמיד הרגיש בעוצמה שזרמה ממנה אליו. לעתים, הוא אפילו שם את ידו על כתפה באותן הזדמנויות, בקלילות, באורח אקראי-כביכול, כדי להרבות את העניין של הצלמים.
הללו, כדרכם, לא החמיצו דבר. הכל תועד.
בעלה של רינה לא כל-כך אהב את החשיפה של אשתו - אבל לרינה ממש לא היה אכפת מה בעלה חושב או רוצה שהיא תעשה. היא אפילו קיוותה בסתר ליבה שיום אחד איזה מפיק, תאב-הרפתקה, יציע לה תפקיד קטן באיזו סדרה שהוא עובד עליה. היא גם הייתה מוכנה לעשות לשם כך את כל מה שצריך. ממש כשם שהיא נהגה בעת שהיא באה בפעם הראשונה למשרדו של דני.
רינה ידעה בדיוק את כוחה - והיא לא התכוונה שלא להשתמש בו בעת הצורך. היא הייתה מסוג אותן נשים צעירות, תאבות-חיים, סוערות, חסרות-סבלנות, שלא ראו בגופן משהו קדוש. "מי שהטבע חנן אותה בנתונים הנכונים", היא טענה בלהט בשיחותיה עם חברותיה, "אין שום סיבה שהיא תחביא אותם או תשמור אותם לטובת חיי-נישואין משמימים או כוזבים".
הפמיניזם הבוטה הזה, שרינה ודומות לה במחנה שלה דגלו בו בכל מאודן, בכלל ראה בגברים חפץ מתכלה. להשתמש - ולזרוק. זאת הייתה כל התורה של רינה על רגל אחת. היא הייתה גאה בה, בתורה הזאת שהיא אימצה לעצמה; אם כי בפני דני היא אף פעם לא הסגירה את דעתה על גברים. זאת, בגלל שהיא חשבה, שהוא קצת בולט לטובה. לא באורח דרמטי, אלא רק במידה העושה אותו, בעיניה, לנסבל.
