בתחילת התקופה הנדונה, בקיץ 1973, כאשר טרם החלו להיערם התרעות מודיעיניות אודות מלחמה הולכת וקרבה,
רמת הלחץ בקרב קבוצת המטבחון לא הייתה גבוהה, ולפיכך,
הפיצול הפסיכולוגי ששרר בקבוצת המטבחון אפשר חשיבה עצמאית של
גולדה מאיר גם בניגוד לדעתו של שר הביטחון
משה דיין: ראש הממשלה חשבה והבהירה לסובביה, כי בהחלט יתכן שסאדאת יפתח במלחמה, למרות שהחלטה זו מהווה משגה עבורו, וזאת, בניגוד לדיין, אשר החל להתחזק בדעתו ככל שנקפו חודשי הקיץ, כי מלחמה אינה צפויה בעתיד הקרוב – דעה אשר ביטא בפורומים שונים בנימה שחצנית, אשר הסגירה ביטחון עצמי מופרז ושאננות (בצד דעה זו המשיך דיין בתקופה זו גם לבטא דעה שונה – כי בכל זאת תיתכן פריצת מלחמה בעתיד הנראה לעין). יתר חברי קבוצת המטבחון היו בדעה כי יש לעקוב בזהירות אחר האירועים. מכל מקום, בתקופה זו לא נדרשה קבוצת המטבחון לקבל החלטות קריטיות.
בתקופת הניתוח הבאה, מתחילת חודש ספטמבר ועד 25 בספטמבר, עלתה רמת המתיחות המדינית-צבאית באזור: נתקבלו במודיעין הישראלי ידיעות על החזרת המערך הסורי ברמת הגולן למערך חירום, וכן ידיעות על תגבור מסיבי של הכוחות הקדמיים הסוריים; התקיימו שיחות רב-צדדיות ודו-צדדיות בין ראשי מדינות סוריה, מצרים וירדן; התחולל קרב אווירי בין סוריה וישראל בו הופלו 13 מטוסים סוריים ומטוס ישראלי אחד, שאירע במהלך טיסות צילום של מטוסי חיל האוויר הישראלי; מצרים העלתה את רמת הכוננות בכל זרועות צבאה וקידמה דיביזיה מקהיר לעבר הגבול הישראלי. הערכת אמ"ן היתה, כי ההסבר למצב הינו כוננות הגנתית בסוריה ותרגיל במצרים.
בתקופה הנדונה לא ביצעה קבוצת המטבחון פעולות משמעותיות – כקבוצה וכיחידים – ככל הנראה, בשל מצב התלות הפסיכולוגי ששרר בקבוצה, ואשר במסגרתו, חוו חברי הקבוצה עצמם כתלויים בשר הביטחון, משה דיין. דיין נתפס
באורח לא-מודע על-ידי חברי הקבוצה ככל יכול בתחום הביטחוני, ולפיכך, קבוצת המטבחון – כקבוצה וכיחידים – לא סטתה מהערכותיו ומהמלצותיו באשר למצב הביטחוני, ואף חבר קבוצה לא נקט בצעדים שחרגו מקו הפעולה הפסיבי שדיין צדד בו, ולא השמיע קול מזהיר ומתריע או לנקוט בצעד מעשי כלשהו.
במיוחד נכונים הדברים באשר לראש הממשלה: אף שגולדה מאיר חשה והביעה דאגה נוכח המצב,
היא לא פעלה באורח שתאם את עוצמת דאגתה, ולא ביצעה דבר בכדי לגבש דרכי פעולה מתאימים לנוכח המצב, כגון כינוס מיידי של הגורמים הרלוונטיים לדיונים ממצים בכדי לגבש הערכת מצב והחלטה הולמים. תחת זאת, היא הסתמכה על דברי ההרגעה של דיין (שכלל לא הרגיעו אותה), והמתינה - על-פי הצעתו של דיין - לפגישתה הצפויה עם חוסיין.
צומת ההחלטה השלישית התרחש ב-25 בספטמבר ועד למחרת בצהריים – פגישת גולדה מאיר עם המלך חוסיין.
במהלך הפגישה לא נקטה גולדה מאיר יוזמה משלה, ולא שאלה את המלך חוסיין מתי – על-פי המידע שבידיו – תפרוץ המלחמה, מהן מטרותיה, האם יש דרך למנוע או לדחות את המלחמה, ועוד.
3
לקראת סיום הפגישה, לאור אזהרותיו של המלך, יצאה גולדה מהחדר וצלצלה לדיין. למרות אזהרותיו הברורות של המלך, הסתפקה גולדה בהרגעתו של דיין, לפיה, גם הוא וגם צה"ל מודעים למצב ובכוונתם לתגבר למחרת את חזית הצפון. גולדה לא שאלה – לא במהלך השיחה ולא לאחריה – מה היקף הכוחות שיתווספו לחזית, מהם היקפי הכוחות הערוכים בגבולות, והאם התגבור יספיק להדוף מתקפות אפשריות של כוחות אויב אלו.
אופן פעולתה של מאיר מעיד על מצב ה
תלות הפסיכולוגית שחשה כלפי משה דיין: היא יצאה מהפגישה כדי "לשאול את דיין", ולאחר שקיבלה את תשובתו נחה דעתה; כל שמאיר הייתה מסוגלת לו במצבה הפסיכולוגי שהייתה אז מצויה בו, היה "לשאול" בר-סמכא, במקרה זה דיין, ולפעול ו
להרגיש כפי תשובתו, ולהסתפק בה.
צומת החלטה רביעית: מיום 26/9/1973 ועד 3/10/1973 - תפקוד קבוצת המטבחון בעת היעדרותה של ראש-הממשלה מהארץ.
ביום ראשון 30/9/1973, יצאה ראש-הממשלה לביקור קצר בארופה, בכדי לשאת נאום במושבה של מועצת אירופה.
4 במסגרת תקופה זו נותחו שתי סוגיות: הסוגיה הראשונה הינה עצם ההחלטה על נסיעתה של ראש-הממשלה לחו"ל בתקופה רגישה זו, והסוגיה השנייה הינה תפקוד הקבוצה בהיעדרה של ראש הממשלה.
לגבי הסוגיה הראשונה, החלטתה של גולדה מאיר לנסוע לחו"ל בתקופה זו נבעה ישירות ממצבה הרגשי התלותי, שאפשר את השפעתם של שאר חברי קבוצת המטבחון עליה. דיין, אלון וגלילי, ככל הידוע, לא ניסו להניא את גולדה מלנסוע לחו"ל בשל הצורך בנוכחותה של קברניטה של המדינה לאור המצב הביטחוני.
לגבי הסוגיה השנייה, היעדרה של מנהיגתה הרשמית של הקבוצה לא השפיע הדינמיקה הקבוצתית של קבוצת המטבחון ולא שינה את איכות תהליך קבלת החלטותיה: יגאל אלון, שמונה ממלא מקומה הרשמי של גולדה מאיר בהיעדרה, היווה מחליפה על הנייר בלבד; משה דיין נשאר מנהיגה הפסיכולוגי של הקבוצה בנושאים הביטחוניים, והוא העביר לגולדה את הערכותיו והמלצותיו דרך ישראל גלילי, ששימש צינור הקשר בין חברי הקבוצה לבין ראש הממשלה.
צומת החלטה חמישית: יום ד' 3/10/1973 – ישיבת הממשלה עם חזרתה של גולדה מאיר לארץ.
במהלך ישיבה זו התקיימה סתירה לכאורה בין חוסר השקט של גולדה מאיר כפי שהפגינה בדיון ובכלל, לבין פעולותיה והחלטותיה במהלך הישיבה, שחיבלו בקבלת תמונת מצב והחלטות ואבחון מיטביים: מחד, במהלך הדיון, הרבתה ראש הממשלה לחקור, לשאול ולבקש פרטים משר הביטחון, הרמטכ"ל ומפקד חיל האוויר. ניכר היה בה שאינה שקטה, ושאינה מקבלת את דברי ההרגעה שנאמרו לה כהווייתם. יתר על כן, במהלך הדיון הפגינה יצירתיות ויוזמה מחשבתית ("האם לא יכול להיות
להפך, שהמצרים יעסיקו אותנו קצת, כאשר הסורים ירצו לעשות משהו בגולן?").
מאידך-גיסא, גולדה הסכימה לאי שיתופו בדיון של ראש המוסד,
צבי זמיר, שהביע במפורש את הערכתו, שההסבר למתרחש בגבולות נעוץ במלחמה העומדת לפרוץ, אלא שלחה אותו להיפגש עם שר הביטחון להציג את הערכתו. בנוסף, היא לא מצאה לנכון להיות נוכחת בדיון שנערך בין דיין לבין זמיר, בכדי לקיים דיון יסודי, ולעמת את מייצגיהן של שתי הדעות הסותרות במטרה לעמוד על הגורמים למחלוקת ולגבש דעה עצמאית באשר למצב ולפעולות הנדרשות בגינו. וכמובן, היא לא הסיקה את המסקנה המתבקשת, כי קיימת סכנת מוחשית למלחמה נוכח כלל הסימנים המעידים, ובראש ובראשונה ההיערכויות הצבאיות של סוריה ומצרים שאפשרו פתיחת מתקפה (כפי שמסר בדיון תא"ל אריה שלו, רמ"ח מחקר באמ"ן), ולא פעלה לקבלת החלטה, שצה"ל יחל בהיערכות מתאימה.
גם כאן, נראה, כי בשל מצבה התלותי הפסיכולוגי של קבוצת המטבחון בכלל וגולדה מאיר בפרט, ראש הממשלה חששה מליצור מצב בו יעורער מעמדו של משה דיין כמנהיג הקבוצה, ולפיכך לא חלקה על דעתו באופן מפורש (אלא רק שאלה שאלות) ולא קיבלה החלטות שהיו עלולות להיות למורת רוחו.
צומת החלטה שישית: יום ו' 5/10/1973, ערב יום הכיפורים.
לאור קבלת סימנים מעידים נוספים והחמרת המצב בגבולות, התקיימו בשעות הבוקר המאוחרות ושעות הצהריים באותו יום שני דיונים, שהמשתתפים המרכזיים בהם היו חברי קבוצת המטבחון. הדיון הראשון התקיים בלשכת ראש הממשלה ובו השתתפו: ראש הממשלה, שר הביטחון, הרמטכ"ל, ראש אמ"ן, ועוזריהם. הדיון השני היה דיון חרום של שרים בו השתתפו: ראש הממשלה; השרים גלילי, בר-לב, דיין, הלל, חזני, פרס;
צבי צור, הרמטכ"ל, ראש אמ"ן ומזכירה הצבאי של ראש-הממשלה.
בדומה לצומת ההחלטה הקודמת, חרף הדיונים הממושכים שקיימה קבוצה זו במהלך שני דיונים אלו, לא ביצעה במהלכם קבוצת המטבחון את התפנית המחשבתית שהתבקשה. תחת זאת, חברי הקבוצה חזרו והביעו את הדעות והחששות שגיבשו לעצמם זה מכבר, ונותרה בעינה הערכתם, כי הסבירות לפרוץ מלחמה נמוכה, שכן, מצרים וסוריה נרתעות ממלחמה עם ישראל.
חברי הקבוצה החשובים ביותר בדיונים אלו היו אלי זעירא, ראש אמ"ן, ומשה דיין, שר הביטחון. משה דיין עצמו היה מצוי במצב של תלות רגשית באלי זעירא. לאמור, סביר להניח, כי שינוי בהערכתו השגויה של זעירא היה מביא, ככל הנראה, גם לתמורה בדעתם של שאר חברי הקבוצה. אולם, כידוע, לא כך אירע. חברי הקבוצה היו מצויים עמוקות במצב של תלות רגשית, וכל שהיו מסוגלים להחליט עליו היה להסמיך את ראש הממשלה ושר הביטחון לגייס מילואים, אך לא היו מסוגלים להחליט בעצמם על גיוס מילואים מיידי.
לאחר המלחמה אמרה גולדה: "חוץ ממני, כולם (בישיבה) היו גברים. רגילים לחשוב שהקומפלימנט הכי גדול במדינה הוא 'זה גבר'. האומנם?... איש לא חשב ההיפך בהתייעצויות אלה. שלפחות אחד יקום ויאמר משהו שונה שתהיה לו דעה אחרת מחבריו. לא, זה לא היה. איש לא קם ואמר, 'אולי נגייס'. הדבר מייסר אותי".
דבריה אלו של גולדה מאיר מבטאים באופן הברור ביותר את מצבה הרגשי התלותי באותה העת: ראש הממשלה דאז הטילה יהבה על "הגברים" ו"הגנרלים", ולא הייתה מסוגלת לפעול בניגוד להם או להנהיג אותם במהלך הדיונים שנסובו על נושאים הביטחוניים.
צומת החלטה שביעית: יום שבת (יום כיפור), 6 באוקטובר, בוקר-צהריים.
בשעת בוקר מוקדמת, הגיעה הידיעה מראש המוסד על פריצתה הוודאית של המלחמה באותו היום, אשר נתנה מאת אשרף מרואן, סוכן המוסד וחתנו של נאצר, נשיא מצרים בעבר. השתחררותה של מאיר ושל חברי קבוצת "המטבחון" האחרים ממצב התלות הרגשית הייתה הדרגתית, והסתיימה, לכל המוקדם, בעטיין של הידיעות על פריצתה של המלחמה.
גולדה מאיר נמנעה מיוזמה על גיוס מילואים בשעה 04:00, עת שקיבלה את ההודעה על פרוץ מלחמה באותו היום, שאותה ראתה כסופית, והגיעה ללשכתה בקריה רק כעבור שלוש שעות! גם לאחר שהגיעה ללשכתה, היא שידרה אווירה של עצב ודאגה, קוצר רוח ועצבנות, אך לא תזזית של פעילות. לפיכך, אבדו שעות יקרות שבמהלכן היה יכול צה"ל להיערך טוב יותר מול צבאות סוריה ומצרים. נראה, כי מאיר לא הייתה יכולה לקדם החלטות חשובות אלו לבדה, בשל מצבה הרגשי התלותי; היא הזדקקה לסיועם של "הגנרלים", ובראשם למשה דיין.
אולם, מרגע שתפקדה במסגרת קבוצתית, החלה להשתחרר בהדרגה – אם כי לא במידה מלאה – ממצבה הרגשי התלותי. בתחילת הדיון המצומצם שקיימה עם שר הביטחון והרמטכ"ל, היא הסכימה במהירות יחסית לגיוס של סדר הכוחות שהסכימו עליהם שר הביטחון והרמטכ"ל (שחלקו בנושאי היקף הגיוס הנדרש והנחתת מכה המקדימה) כדרושים להגנה.
אולם, לאחר מכן, לא פעלה מאיר להמשך הדיון בנושאים הקריטיים – גיוס מילואים ומכה מקדימה – אלא אפשרה לדיון לנסוב על אודות נושאים שוליים יחסית, וכך אבד זמן יקר נוסף. בריחה זו של נושא הדיון לנושאים שוליים יחסית מצביעה על הימנעות רגשית מלדון על הנושא שהיו קשים עבור הנוכחים – סיכויי פריצת מלחמה וההחלטות הנדרשות בעטייה. רק בשעה 09:25 הכריעה מאיר בעד גיוס מילואים בהיקף נרחב יותר.
משה דיין, שעדיין לא היה משוכנע שפריצת המלחמה באותו היום ודאית, לא היה מסוגל להשתחרר מתלותו בראש אמ"ן, אלי זעירא. גם יתר חברי הקבוצה השתחררו באופן איטי והדרגתי ממצבם הרגשי התלותי, ותפקודו באופן קונפורמי עם עמיתיהם לדיונים באותו היום.