בעבר, ככלל, דני אהב להעסיק במשרדו, בעיקר, נשים. הוא אהב אותן חטובות. יכולותיהן המשפטיות פחות עניינו אותו. משום-מה, הוא חשב שרק כאלה שעימן היה לו איזה סטוץ קצרצר לפני שהן החלו לעבוד אצלו, ראויות לתשומת-ליבו. משהו אקראי - ולא מחייב. הוא ראה בכך מעין מקדם-ביטחון. אחת כזאת אף פעם לא תבגוד באמונו, כך דני האמין, והיה גם יסוד של ממש להרגשתו זאת.
הנשים שעימן דני קיים יחסי-קרבה, אף פעם לא נטרו לו על-כך שהוא ראה במה שקרה אירוע חד-פעמי. רינה לא הייתה דוגמה טובה לכך - אולם היו לא מעט שקדמו לה. כמעט כולן ראו במשרדו של דני, שהיה בשנים הראשונות הרבה פחות יוקרתי, תחנת-מעבר בלבד, לעבר משרה מבוססת יותר במשרד גדול.
דני אף פעם לא כעס על מי שנטשה אותו לאחר מספר חודשים.
לרבות מן הנוטשות, לנשואות, בעיקר, זה היה אפילו נוח. גם כל האחרות לא חשבו שהן קופחו במשהו. מי שנשארה לעבוד עימו, בוודאי שלא הלינה על כך שדני לא חזר וביקש לקיים עימה קשרים גופניים, וכל האחרות, אלה שלא נשארו לעבוד עימו, בכלל ראו את עצמן ברות-מזל. לספר בבית, למי שעימו הן התגוררו, או לחברותיהן, הן לא יכלו, אבל בליבן הן יכולות היו לשמור חוויה מיוחדת במינה.
כל זה היה לפני שדני עבר למשרדו החדש בקומה ה-15 בבניין המשרדים שנבנה במתחם החדש שליד נתיבי איילון. כאן הוא כבר נהג אחרת. ההתרחבות של עסקיו הניעה אותו לחפש עזרה מסוגים אחרים. מעולה. יסודית. עזרה מן הסוג שאמור היה לספק לו, בין השאר, מתמחהו הנוכחי. כמו ציונה גמליאל, גם המתמחה לא נגע בתחומים שבהם עסק דני לפרנסתו. הוא לא התלווה אל דני בהופעותיו בבית המשפט והוא לא נחשף לתיקים הפליליים של דני שהיו פזורים בחדרו. הוא ראה, מעת לעת, לקוחות נכנסים לחדרו של דני אבל הוא אף פעם לא הצטרף למפגשים האלה בחדר הנעול מבפנים של דני.
רינה לא ידעה באותו שלב את מה שעובר על דני - ולכן קצת היה לה חבל שדני נוהג בה במידה כה רבה של קורקטיות מרוחקת. הקרירות המנומסת של דני אפילו הפריעה לה במידת-מה. מה שהיה לה בבית לא היה מסוג הגברים שאפשר להתפאר בהם. לא באירועים נוצצים - ולא בכלל. הנישואין קרו, כמעט כמו 'תאונת עבודה', ורינה חיפשה דרך אלגנטית לצאת מהם. לפני שיהיה מאוחר מדי - ולפני שהיא תסתבך בכניסה להיריון ובלידה לא-רצויה. בעלה ידע את זה - והוא עשה את כל שביכולתו כדי למנוע קרע עם אשתו. הוא לא לחץ עליה לצאת בערבי שישי למפגשי-רעים עם חבריו והוא לא דרש ממנה, למעשה, כל פעילות שכרוכה ביציאה מהבית, הוא אפילו מחל לה על האסרטיביות הרבה שהיא גילתה בעבודתה - ועל הניסיונות שלה להשתלב בעולם הטלוויזיה.
בעלה של רינה גם העריך שאשתו לא תבחל בכל דרך כדי להשיג את מבוקשה. כשם שהיא נהגה, כך הוא ניחש, בעת שהיא התקבלה לעבודה במשרדו עתיר-היוקרה של דני. להערכתו, לא רק כישוריה האינטלקטואליים סללו את דרכה למשרד של דני בן-אור.
מחשבה זאת טרדה את מנוחתו רק בשעות מסוימות של היום. בערבים, לעומת זאת, כשהוא היה ממתין לה, רובץ מול הטלוויזיה, הוא ידע שהחלק הטוב של היום עוד ממתין לו. רינה אף פעם לא סירבה לו ועל-כך הוא הודה לה בכל פעם מחדש. בעלה של רינה לא יכול היה לקוות למשהו טוב יותר.
כמו לא מעט גברים, גם הוא העדיף חיים של פשרה שיש בהם לא מעט הנאה שמיימית על-פני חיים של בדידות או חיים לצידה של אישה שאין בה מאומה מן האיכויות שיש באשתו.
המיטה בחדר-השינה הייתה חורקת במשך זמן-מה עד שבעלה של רינה היה נותר תשוש - וקצת מובס. רינה, החסונה, האנרגטית, נהגה בשלב הזה להשאיר את בעלה ישן במיטה - כדי לעבור לחדר שבו הבהב מסך המחשב. שם, בכוחות עצמה, היא מצאה מרגוע לגופה הלא-מסופק. רק לאחר מכן היא הייתה חוזרת למיטה שבה נותר בעלה, נוחר בקולי-קולות, וממתינה שם, ערה-למחצה, לבוא הבוקר כדי לצאת למה שבעיניה נחשב לעולם האמיתי. בשעה שש היא כבר יצאה לריצת הבוקר שלה על חוף הים. בדרך כלל, כשהיא חזרה הביתה כדי להתקלח ולהתכונן ליום העבודה החדש, בעלה כבר לא היה בבית. במקרים אלה, רינה הייתה נוהגת להתפנק במקלחת תחת זרם של מים חמים במיוחד במשך שעה ארוכה - ולאחריה היא הייתה יוצאת ממנה עטופה במגבת כדי לשתות את הקפה הראשון של הבוקר.
מן החלון הפתוח בדירתה היא הייתה רואה את השכן שממול ממתין, מול חלונו-שלו, לאותה פעם שבה המגבת תיפול ארצה.
