נראה לי שאני מתחיל להבין טוב יותר את מינוי יעלון לשר הביטחון בממשלת נתניהו השלישית. הוא מסתמן כמשלים האידאלי ל
ממשלה הססנית שמנסה להתעלם בכל כוחה מקול משק כנפי ההיסטוריה. בניגוד לרוב החברים האחרים בה, הוא גם אינו דברן גדול ובינתיים זו נראית תרומתו המרכזית לתמהיל.
נתניהו מתנהל כמי שמהלך על ביצים ומתקרב הרגע בו יפתיע לרעה את כולנו ובכלל זה את עצמו. הדבר עשוי להתחולל כאשר אירן תפתיע את כולם וגם אותו ואותנו בהישגיה בתחום הגרעין הצבאי, ובתאום מפתיע עימה סוריה וחיזבאללה יביסו את המורדים הסורים ויתיצבו יחד עם אירן גרעינית על רצף אסטרטגי יבשתי המתחיל באירן, עובר דרך עירק וסוריה ומשתרע לאורך קו עימות על גבולות ישראל מדרום רמת הגולן ועד לים התיכון בואכה צור.
ואז, בכדי להרגיע את הרוחות בציבור שיבין שהולך שולל, יבצע נתניהו "צעד מזהיר ומרחיק לכת" לפריצת דרך מלאכותית במו"מ הישראלי-פלשתיני, צעד שיאתרג אותו בציבורים ההזויים של ישראל ובציבורים האנטי-ישראלים בזירה הבינלאומית, יוביל את המדינה לבחירות חדשות, יטרוף את קלפי המאזן הפוליטי הקיים ויאיים על כל מפעל ההתיישבות באיו"ש בליווי משבר לאומי פנימי חמור בחברה הישראלית.
כשל ביטחוני כנ"ל בצפון בהנהגת יעלון, בשילוב עם כשל כלכלי בהנהגת לפיד וכשל מדיני באיו"ש - כולם בחסות מנהיגות-העל של נתניהו, יורידו את ישראל על ברכיה ויאיימו על בטחונה הלאומי לדורות. ההתנהלות של ממשלת נתניהו השלישית עד כה, אינה מבשרת טובות באף אחד מהתחומים הקריטיים הללו.
על-פי ביצועי העבר אינני רואה את נתניהו ויעלון (ללפיד אין ביצועי-עבר) מתירים את הפלונטר שרקמו עד כה, אלא רק הולכים ומסבכים את המצב עוד יותר. מדיניות של ללכת בלי ולהרגיש עם או להפך, אינה מתאימה למציאות בה נתונה ישראל. רבים מטיפים להנהגה המדינית-צבאית של ישראל לשמור על איפוק, להוריד פרופיל ולהמנע מפעולה. אינני שותף לגישה זו. אין צורך לקפוץ בראש אבל אסור גם להעלם מהזירה ולהתחבא מפני המאורעות.
בראשית המאה ה-20, כאשר נעשה הניסיון הקודם והכושל - ניסיון אימפריאלי אנגלי-צרפתי בחסות חבר הלאומים - לעצב את הגיאופוליטיקה של המזרח התיכון, לא הייתה בו מדינת-לאום יהודית והעם היהודי שילם על כך מחיר גבוה מאוד וממשיך לשאת בתוצאות עד עצם היום הזה. מי שאינו נמצא - אינו נשמע ומי שאינו נשמע - אינו נחשב. כאשר מעצבים מחדש את הגאופוליטיקה של המזרח-התיכון, חייבת ישראל לדאוג לאינטרסים שלה כי אף אחד אחר לא יעשה זאת עבורה, וזאת אין עושים בניהול מדיניות של בת-יענה.
אמריקה נסוגה ונחלשת באזורנו ורוסיה הולכת ומתחזקת - התפתחות טבעית במערכת הבינלאומית שאינה סובלת ווקום.
זה הזמן לדוקטרינה ישראלית, רצוי בתאום עם ארה"ב, שתחול על האינטרסים המדיניים-ביטחוניים של ישראל לאורך זמן ותשמש מסגרת התיחסות לשינויים הגיאופוליטיים ולאיומים הנשקפים מהם לאינטרסים אלה.
תפקידה העיקרי של ארה"ב בתמהיל זה אינו לפתור את הבעיות של המיעוט הפלשתיני באיו"ש ע"ח ישראל, אלא להגיע להבנות יציבות עם רוסיה, שתנטרלנה איום רוסי ישיר או עקיף על ישראל, ותותיר בידי ישראל את חופש הפעולה הדרוש להגנה עצמית אפקטיבית באזור "המתפרע" שלנו. אי-השקט והשינויים התכופים אינם עומדים להסתיים בקרוב, ולכן לא מדובר באקט חד-פעמי או בתבנית התנהלות קצרת-טווח.
חברים, כדאי להתעורר משום שהתהליכים דינמיים ואינם ממתינים לאף אחד. מי שעוקב אחרי פוטין ואירן ותגובותיהם המהירות והיעילות לכל התפתחות, צריך להיות מודאג מהפסיביות, הנרפות, חוסר האונים והדברנות-היתרה של המערב מול האקטיביזם של יריביו. ישראל צריכה להשאר במערב מבחינת זיקה היסטורית והתאמה תרבותית, אולם "עם תיקוני גבול" הנוגעים לישימות הרעיונות הפוסט-מודרניים, פוסט-ציונים וניאו-ליברלים למדינת לאום יהודית ולצרכי ההגנה העצמית של ישראל. מאידך-גיסא, עליה לאמץ את הדינמיות של יריביה האזוריים, בכדי לא לפגר אחריהם ולהעניק להם חופש פעולה מוחלט או יתרונות אסטרטגיים מסוכנים. ליצירת ושימור יכולת זו, דרושים הדוקטרינה והתאום המוקדם עם ארה"ב.
