תשה דרכם של צאצאי הציונות הסוציאליסטית שמתוך ייאוש ואובדן האמונה בצדקת הדרך נוצרה בקרבם התפיסה הפוסט-ציונית. אך, בד-בבד, אצה להם הדרך אל ה"שלום" האוטופי בכל מחיר - "הלנצח תאכל חרב"? הם שואלים. היות שלצאצאי ה"מייפלאור" בישראל מלכתחילה ארץ-ישראל הייתה פתרון פרגמטי, אין הם "חשודים" שעלו ארצה מתוך "שיבת-ציון" במובן האמוני.
אסור לטעות - כאשר שומעים אותם טוענים בלהט: "מדינה יהודית ודמוקרטית", אין הם מתכוונים לכך באמת. הרי מאותם אנשים בדיוק לא תשמעו לעולם דברי תוכחה נגד ערבים שאותם משמיעים נגד החרדים...
יתרה מזאת - יש ביניהם תומכים נלהבים בהפרדת דת ומדינה. הם מוכנים בשלב הראשון "להתפשר" על "מדינה יהודית דמוקרטית" מתוך מטרה למחוק את מרכיב ה"יהודית" בהמשך... ואז מה נקבל? "מדינה דמוקרטית"! עוד מדינה מערבית שתקבל הגירת לא-יהודים וזהותה היהודית של המדינה תימחק בהדרגה ותשכחו מ"חוק השבות"...
הווקטור המשוקלל של התהליך המתואר לעיל, יוביל בהכרח לדחיקתה האלקטורלית של היישות היהודית עד הפיכתה למיעוט נרדף. ייוצרו גטאות של יהודים בערים הגדולות, יחוקקו חוקים הנוגדים את רוח היהדות בעוד דור "חוכמת סופרים תסרח" ותעלה צחנה. יעבור עוד דור ויקום "דור אשר לא ידע את יוסף" וידבר על ה"פתרון הסופי"...
