ההתבוססות הביצה הישראלית ביחס להסכם או הסכם שבדרך בין ארה"ב לבין רוסיה מקשה, לעניות דעתנו, לראות את התמונה הכוללת. זו מציאות מובנת לאור הסכנות הנשקפות על ישראל. יחד עם זאת, ראוי להזכיר פעם נוספת את אשר קשה לרבים בישראל להפנים: יחסים בינלאומיים אינם מושתתים אלא על אינטרסים, וכול עוד האינטרסים בין המדינות שונים, כך האכזבה עלולה להיות רבתי. לארה"ב כמעצמת על אינטרסים החורגים מבעיותיה של ישראל. זו הסיבה להתנהלותו של אובמה וממשלו. הגם שישנה ביקורת כלפי הממשל, ביקורת שהיא מובנת לאור היעדר סיפוק הצרכים המיידים של כל הצדדים, יש להודות שמזכיר המדינה,
ג'ון קרי מתגלה כאיש אמיץ, פעלתן מאוד, ובידו כמה הישגים בלתי מבוטלים.
מכון וושינגטון העוסק במזרח התיכון, מבון שהוא פרו-ישראלי מובהק, מנסה להתמודד עם המציאות החדשה בצורה אובייקטיבית, עד כמה שניתן, בהתבסס על מקורות אינפורמציה טובים למדי. ובהקשר זה, ראוי לשים לב היטב לכמה דגשים של מומחי המכון ביחס למה שהושג בין ארה"ב לבין רוסיה, החדשות הטובות והחדשות הפחות טובות או הרעות, לצורך העניין.
החדשות הטובות הן שההסכם, עם כל הבעייתיות שבו, עשוי להוביל לפירוקה של סוריה מן הנשק הכימי. אם זה יקרה, כי אז הפסימיסטים יצטרכו לאכול את הכובע. החדשות הרעות הן שהדרך להשגת המטרה ארוכה מאוד, הרבה יותר ממה שמאריכים או רוצים אלה אשר אצה להם הדרך, ובמידה של צדק, רוצים להסיר את הסכנה מעל ראשם. הבעיה היא שלא כך פועלות המערכות הבינלאומיות.
ישנם הרואים בבקשת אובמה מן הקונגרס לאשר תקיפה בסוריה סימן של חולשה. פרשנות לגיטימית, אך מתעלמת משהו מן המציאות האמריקנית. רוב אזרחי ארה"ב אינם רוצים יותר במעורבות אמריקנית בעולם, וודאי לא צבאית. המגמה של אובמה היא מגמת בדלנות, התמקדות פנימה בבעיות הכלכליות והחברתיות. החשה הרעה היא שאובמה איננו יכול לעצור את שטף האירועים בעולם, ועם שאיפתו היא שארה"ב תישאר מעצמת על, אין לו ברירה אלא להתערב. חדשה רעה נוספת היא שהמעורבות האמריקנית, עד היום, בתקופת אובמה, לא הביאה להישגים משמעותיים. מי יתקע לידינו שפעילות צבאית בסוריה, כפי שממשל אובמה מכין, תביא לתוצאות טובות יותר? כלל לא בטוח, כפי שאין וודאות שמא דווקא פעילות צבאית עלולה לסבך את ארה"ב, ואפילו את ישראל. אלה אינן הערכות מופרכות, וכל מי שעוסק באסטרטגיה רבתי חייב לקחת בחשבון תוצאות גרועות אחרת זו חובבנות.
חדשה טובה יכולה להיות העובדה שעד אמצע שנת 2014 אסד חייב להתפרק מן הנשק הכימי. זהו פרק זמן קצר, לכן הציפיות גורמות לדריכות. החדשה הרעה היא שעד אז אסד יכול להמשיך להשתמש בנשק כימי נגד האופוזיציה כי הרי לא ברור מה ארה"ב תעשה. שנית, גם האופוזיציה יודעת זאת היטב, לכן הסבירות שמהלכיה יתמעטו גבוהה למדי. ככל שהאופוזיציה תמעיט בפעילותה, כך אסד ישרוד בשלטון, אולי אפילו יחזק את מעמדו.
עיני העולם, וישראל במיוחד, מביטות אל המשבר בסוריה כאל פרומו למה שאמור להיחשב למבחן החשוב ביותר של ארה"ב: סוגיית הגרעין האירנית. התחייבויותיו של אובמה לא לאפשר אירן גרעינית חשובות מאוד. עדיין אין תשובה לשאלה מהי המשמעות של אירן גרעינית? האם גרעין לצורכים אזרחיים מקובל על אובמה? אם כן, יש בעיה קשה מאוד. שנית, לא ברור מה מידת הנחישות של אובמה והעולם להפעיל כוח צבאי משמעותי, אם וכאשר יידרש הדבר. אירן אינה סוריה. הקולות הנשמעים מאירן וחליפת המכתבים בין אובמה לבין נשיא אירן עלולים לעמעם את הבעיה הכה חריפה. הזרקורים אינם מופנים אל אירן אלא על סוריה, אך עם כל הכבוד לחשיבות של סוריה, אירן עדיין לא אמרה את המילה האחרונה.
בניגוד לאחרים הסבורים שלרוסיה היה הישג מרשים, סבורני שבמבט אסטרטגי כולל ארה"ב לא יצאה כשידה על התחתונה. עצם העובדה שסוריה הכירה והודתה בקיום הארסנל הכימי שלה, המוכנות להתפרק, ההתחייבות הרוסית למרות כל התרגילים הרוסיים המוכרים, הדוח של האו"ם וקביעתו של המזכ"ל שאסד ביצע פשעים נגד האנושות, זו חדשה טובה. החדשה הלא טובה היא שרוסיה לא תשקוט עד שארה"ב לא תלך עד הקצה. ההתרשמות היא שאובמה עדיין לא בשל לכך.
החדשה הרעה היא שמה שתואר לעיל עלול להתברר כשגוי. החדשה הטובה היא שישנו סיכוי גבוהה יותר שהמהלך האמריקני יצליח, ואז הכול ינשמו לרווחה.
חג שמח.
