אבל כל זה התרחש בשעות הלילה. בשעות היום, העולם שדני הכיר היה עולם מסוג שונה, אכזרי, לא-מתפשר, רווי ביצרים - והכללים שהוא פעל לאורם היו ללא פשרות. למעשה, זה היה עולם ללא-כללים. עולם שבו החזקים שורדים - וכל האחרים משלמים. משלמים - ובגדול.
דני אהב את הנוסחה הזאת.
היא התאימה להשקפת-עולמו. מה שהוא לא אהב זה, שלאחר הביקור של נציגו של הרצל מרציאנו במשרדו, הוא הרגיש, שגם הוא עלול להידרש לשלם, בקרוב מאוד, מחירים לא-פשוטים; כאלה שהוא נהג לתבוע מאחרים לשלם.
הרגשה מן הסוג הזה לא הייתה מוכרת לו. היא יצרה מעין הרגשת מחנק בגרון. העיניים התכסו בדוק מוזר שהפריע לראייה. דני הכיר את התופעות האלה כאשר הן התרחשו אצל אחרים.
לאחר צאתו של תנחום מחדרו כמה שעות קודם לכן, הוא למד שגם הוא אינו חסין.
מה שדני נדרש לעשות, בפשטות, הוא ללחוץ על השופט ירוחם רבינוביץ, מי שאמור להתחיל למחרת בבוקר את משפטו של הרצל מרציאנו, כדי שזה יפסוק לטובת ביטול כתב-האישום.
זאת הייתה דרישתו האולטימטיבית, הלא-מוסרית בעליל, של מרציאנו, לאחר שהוברר לו, כך טען תנחום, שזה השופט שנקבע לדון בכתב-האישום שהוגש נגדו. דרישה זאת הוא העביר לדני באמצעות תנחום.
דני לא יכול היה, כמובן, לדעת באותה העת מי באמת עומד מאחורי רעיונות-השטנים שנהגו, לכאורה, בידי מי שהיה לקוחו. הוא לא הכיר את יעלה, אשתו של מרציאנו, והוא לא היה מודע לכל המרקם האפלולי שנרקם מבעוד מועד, כך הוא הבין, כשבמרכזו האפשרות שמרציאנו ייזקק יום אחד לשירותיו הלא-קונבנציונאליים של דני; זאת, בהנחה, שהגורל הטוב יציב את השופט ירוחם רבינוביץ במרכזה של הדרמה.
מנופי-הלחץ נפרשו באורח הכי בוטה בפני דני. ואלה, נועדו להפעיל לחץ לא-הוגן, פסול, בנסיבות העניין, על השופט רבינוביץ; הם גם נועדו לתמוך בדרישה שיש בה משום לחץ לא-ראוי על דני. זה היה לחץ, שהיו בו גוונים פליליים מובהקים; לחץ שיש בו חצייה של קו-אדום. דני ראה מיד במה מדובר. הוא גם הבין שמי שהעז לפנות אליו בדרישות מן הסוג הזה, מבין שאין לו הרבה ברירות.
שתי קטגוריות היו למנופי-הלחץ: האחת, כוונה נגד דני, והאחרת כוונה נגד השופט רבינוביץ. בשתיהן היה גלום פוטנציאל של פגיעה קשה, בלתי הפיכה, בנסיבות מסוימות, בשני הנוגעים הדבר, אם הדרישות שהופנו אליהם לא תיענינה.
דני עוד לא ידע כיצד יגיב השופט רבינוביץ, כאשר הוא יעביר אליו את המסר שהוא התבקש להעביר אליו, אולם חששו מפני תגובתו היה לגמרי מעוגן בתחושות-בטן בלבד. דני גם לא יכול היה לדעת, באותו שלב, מי עוד יכול, או עלול, לדעת על כל מה שמתרקם במוחו האפל של מרציאנו.
כך או כך, דני העריך מיד את הסיכונים האיומים, בראש ובראשונה, למעמדו-שלו, שיש בכניסה למהלך שדרש ממנו מרציאנו.
בה-בעת, הוא גם העריך שבסיפור הזה אין צדיקים גמורים. כולם פועלים מתוך אינטרסים או מתוך מניע אפל כלשהו. אף אחד לא ממש יכול לכנות את עצמו כקורבן-תמים. אין בסיפור הזה קורבנות-בעל-כורחם.
הכל רע ומרושע. הכל מכוער. הכל גובל בסטייה מן הנורמה שלאורה צריכים לנהוג אזרחים מן השורה. זאת הייתה התזה שדני בנה לעצמו באותו השלב כדי להרגיע את נפשו הסוערת.
מאוחר יותר באותו הלילה, דני עמד ללמוד שלא כל המעורבים בפרשה באים בידיים לא-נקיות. מניעיהם, לפחות, היו תמימים, אם כי הדרך שבה הם נקטו לקתה במוסריותה.
הם פעלו בתוקף תפקידיהם הממלכתיים, כדי לסכל התרחשויות לא-חוקיות; כגון, זאת שבה דני עמד, אולי, ליטול חלק, או כאלה שיש בהן פוטנציאל של סכנה לזליגה של מידע חסוי, העלולה להזיק באורח קשה ביותר לביטחון-המדינה.
איש-ציבור שנגרר, בעל-כורחו, אולי, להרפתקה שהוא לא היה צריך להיגרר אליה בגלל מעמדו, עלול להימצא במצב לגמרי לא פשוט. מצבים כאלה, נצפו, בדרך כלל, בטלוויזיה, אבל שם הבמאי ידע תמיד לפתור את הדילמות באורח לא-כואב במיוחד לכל הנוגעים בדבר; בחיים האמיתיים, דני ידע היטב, הסיום יכול להיות מאוד כואב. הכיר כמה מקרים כאלה מקרוב.
אולם כאשר הדברים התבררו לדני לאשורם, זה כבר היה מאוחר מדי עבורו. הוא כבר צלח את הרוביקון ללא יכולת לסגת. ללא כל אפשרות לחזור בו.
הוא נכשל במשחק-המוחות שנכפה עליו. הוא נכנס לפאניקה שלא-לצורך, וכשמשחקים כך, ההפסד כמעט ידוע מראש. קור-רוח נותן יתרון, כמעט מכריע, על היריב; אובדן-עשתונות, מבטיח, כמעט בוודאות, הפסד.
כל מי שהשתתף אי-פעם במשחקי-מוחות מן הסוג הזה יודע זאת.