הנאום שנשא ראש הממשלה בנימין נתניהו היה צריך להישמע מפי מנהיג העולם החופשי. לחרפתנו, המדינות המובילות, ובראשן ארה"ב, עייפות מהמאבק לחירות. "אם ישראל תיאלץ לעמוד לבדה", אמר נתניהו מול אולם עייף, "נעמוד לבד. עם זאת, בעומדה לבדה, ישראל תדע שאנחנו מגינים על רבים רבים אחרים". זה אינו איום אלא אמירה מוסרית על האחריות שנושא העם היהודי ומדינתו - תפקיד ארוך שנים, לעורר את העולם. "צופה נתתיך לבית ישראל", והצופה מזהיר שלא להיכנע לרצון בשקט, משום שלא ישראל בלבד מאוימת אלא העולם החופשי כולו. בתשתית הטקסט של נתניהו הידהד נאומו ההיסטורי של צ'רצ'יל. גם אם חלקים רבים מאירופה נכבשו, אמר, "לעולם לא ניכנע. נילחם עד שהעולם החדש, בכל כוחו ועוצמתו, יצעד קדימה להצלתו ולשחרורו של העולם הישן". להיסטוריה דרכים משלה ללמדנו צניעות. עושה רושם שגם כיום חלקים ניכרים בקהילה הבינלאומית נמצאים תחת כיבוש - כיבוש תודעתי. נאום נתניהו הציג אמת פשוטה שסביבה יכול העולם החופשי להתלכד, אם יפקח עיניים ויכיר בעובדות. לא לחינם צוטט מאמר המערכת הנפוח - "אחרי ככלות הכל, נראה שהדיפלומטיה עובדת" - של ה"ניו-יורק טיימס", בעקבות ההסכם עם קוריאה הצפונית שהופר שנה לאחר מכן בפיצוץ גרעיני. אנחנו בישראל יכולים להוסיף מאמרי מערכת ילדותיים רבים מזמן הסכמי אוסלו וההינתקות, שחיפו על העובדות במסך אשליות. מול הראיות הברורות למעשי ההרג של משטר האימים באירן, מעורבותו בטבח בסוריה, במימון טרור עולמי, בבניית מתקנים מתחת לאפם של הפקחים, באמירות המפורשות של רוחאני עצמו(!) ביחס לחוכמת הסוחרים של הדיפלומטיה האירנית מול השלומיאליות האירופית, שהרוויחה זמן יקר לקידום תוכנית הנשק הגרעיני; מול העובדות עומדת עילית ישנה במערב שמסרבת לשמוע. הקבוצה הזאת מגובה בתקשורת ליברלית דומיננטית, הבזה לאזהרות ולהערכות יריביה ודבקה בתמונה אידיאלית רומנטית הנמצאת רק במוחם התקין-פוליטית של אנשיה. העולם אולי שכח את לקח ההיסטוריה של המאה ה-20; העם היהודי לא שכח. אנחנו נושאים את הזיכרון החי של ההיסטוריה בגופנו, במורשתנו, בתרבותנו. זה גורלנו. נתניהו הזכיר בנאומו את שיבת ציון והגשמת הנבואה התנ"כית. "חזרנו הביתה למולדתנו העתיקה". שבנו להיסטוריה ואנחנו מזכירים לעולם את שהוא מבקש לשכוח.