ציון 40 שנה למלחמת יום הכיפורים, הניב חשיפה נרחבת מבעבר של פרוטוקולים, הקלטות תשדורות של יחידות ומפקדים ותיעוד של קרבות, דיונים בפורומים הבכירים והרגישים ביותר , כאשר המוטיב הבולט הוא הדגשת גבורת הלוחמים בשדות הקרב בסיני וברמת הגולן, אל מול מחדלי הקברניטים ואווירת אובדן העשתונות שאחזה בהנהגה הביטחונית הישראלית דווקא ברגעים הקריטיים בימים הראשונים של הלחימה.
לסיקור בולט במיוחד זכה הציטוט המייוחס לשר הביטחון דאז,
משה דיין, בהקשר להעלאת ההיתכנות לשימוש בנשק גרעיני, לנוכח המצב "הנואש" בחזית. "חשיפת" מימד זה, הגם שלא הייתה הראשונה מסוגה במהלך השנים האחרונות, הובאה כנובעת מ"כלי ראשון" אשר היה עד שמיעה למעמד שבו נאמרו הדברים.
מחקרו המעמיק, על גבול ה"אובססיה" של פרופ'
אבנר כהן, שמזה שנים מתאפיין בסוג של "הליכה על הסף" בהקשר לעיסוק בסוגייה שאין רגישה ממנה, שעימתה אותו לא אחת עם גורמי הצנזורה וביטחון המידע, הגם שמחקריו וספריו פורסמו בחו"ל, הוא זה אשר ליקט, בין השאר, את עדותו (המוקלטת) של ארנן עזריהו, מקורבו של השר המנוח ישראל גלילי , אשר מהווה את המקור ל"טירוף הגרעיני" של משה דיין.
בציטוט שהובא מפיו של עזריהו אמר דיין (בפורום ביטחוני מצומצם בראשות
גולדה מאיר) כי " ...היות שלא יהיה לנו הרבה זמן והרבה אפשרויות, כדאי יהיה שנכין להפגנה גם אופציה גרעינית" . לגרסת עזריהו נאמרו הדברים כאילו "אגב אורחא" , כשדיין אומר זאת כשמגמת פניו החוצה מן החדר , והוא מעיר "העיקר שכחתי".
לבד מהתיאור התמוה כשלעצמו, לפיו נושא כה אסטרטגי "נזרק" לחלל החדר משל היה בבחינת סוגייה שולית, מה עוד שלווה בהערה "עיקר שכחתי", במשתמע , הגעתי לדיון הרה גורל כדי להציע דבר מה, אבל הדיון הסתיים מבלי שהבעתי דעתי , ועל סף הדלת נזכרתי במשהו ...
האמנם היה זה "אחד הרגעים הדרמטיים ביותר של מלחמת יום הכיפורים", כפי שמתאר זאת ד"ר רונן ברגמן (
ידיעות אחרונות, 4 אוק' 2013)?
אליבא ד-פרופ' אבנר כהן, עדותו של ארנן עזריהו מביאה אותו להערכה כי "משה דיין הורה על הכנת פיצוץ גרעיני שידגים את יכולתה של מדינת ישראל, כדי להרתיע את סוריה ומצרים מלהמשיך במלחמה" . הערכה זו מקבלת מידה של אמפליפיקציה פרי עטו של ד"ר ברגמן בהדגישו כי "מעולם בעבר לא התבקשו מנהיגי ישראל להפעיל נשק גרעיני להפגנה אפשרית. מעולם בעבר לא היה שר ביטחון שהאמין שישראל מתקרבת במהירות לרגע האפוקליפסה. מעולם בעבר לא שיחק מצבו הנפשי של המנהיג תפקיד חשוב כל כך בהערכת הרציונליות של ההצעה עצמה. שבע מילים בסך-הכל - "כדאי יהיה שנכין להפגנה גם אופציה גרעינית" - אבל ההשלכות שמקופלות בתוכן היו משנות לחלוטין את ההיסטוריה של מדינת ישראל, של המזרח התיכון, אולי של המין האנושי בכלל."
הפרשנות הכמו-דטרמיניסטית של פרופ' כהן ראויה לבחינה, בהיותה "ממוקדת מטרה" גם אם בניתוח רטרוספקטיבי. נראה כי היה נכון יותר להתייחס במשנה זהירות לעדותו של מר עזריהו, שכן הלה, הגם שנטען ( על-פי ד"ר ברגמן) כי הוא בחזקת "עד מתוך המעגל הפנימי של תהליך קבלת ההחלטות ", אינו בהכרח מי שבקיא בדקויות של התבטאויות של קברניטים ,ולפיכך ספק אם הינו מוסמך להידרש למסקנות. יתר על כן , עדותו של עזריהו נובעת מ"כלי שני", קרי, השר ישראל גלילי , שאינו חשוד כמי שנמנה עם אוהדיו של משה דיין.
לבד מכך, עזריהו מתאר מצג לפיו דיין המתין ליציאתו של הרמטכ"ל דוד אלעזר מתוך הנחה כי זה האחרון מתנגד לרעיון בהקשר לנשק יום הדין. במשתמע , ההיתכנות למהלך כה מרחיק לכת ברמה האסטרטגית יכול היה להינקט "מאחורי גבו" של הרמטכ"ל . זוהי ללא ספק חשיבה מעוותת שעל פניה שומה שתעלה תמיהות גם לגבי אמינות ה"סיפור" בכללותו.
ה"שורה התחתונה" בפרשנותו של פרופ' כהן גורסת כי הרעיון של דיין היה כנראה " להתכונן מבחינה לוגיסטית וארגונית למשימה (גרעינית) בגובה רב מעל שטח לא מיושב. זה דרש עבודת צוות צמודה של חיל האוויר והוועדה לאנרגיה אטומית, כדי להרכיב כמה כלי נשק למשימה הפגנתית"!
גישה הערכתית שקולה ומושכלת יותר בסוגייה, הייתה עשויה להניב פרשנות מרוסנת ופרופורציונאלית לארועי אותה פגישה ביטחונית אצל ראש הממשלה ( ב-7 אוק' 1973 ) . במקום להיסחף אל "מחוזות" אפוקליפטיים, היה מקום לנתח את משמעותו של משפט המפתח המייוחס למשה דיין בפגישה הנ"ל, לפיו " ... כדאי יהיה שנכין להפגנה גם אופציה גרעינית".
המשמעות ההגיונית יותר המגולמת במשפט זה עשויה להצביע על רעיון של דיין לנהל מבצע "הונאה" שתכליתו הרתעת הסורים והמצרים מהסלמת המערכה, זאת תוך שימוש מושכל ב"צנורות דלף" אמינים. בהקשר זה, המושג "הפגנה" מייצג רצון להטמיע בעיני (מודיעין) האוייב רושם מסוים, במקרה דנן, הרתעה אמינה בהתבסס על מצרף של מכלולים, אך מבלי הצורך בהמחשה מעשית של האיום.
האמור לעיל, כשיטה מוכרת ומקובלת בתורת לוחמת המודיעין, משתלב היטב במה שהתבקש בשעת הקשות שלאחר פרוץ המלחמה בהפתעה , קרי- סיעור מוחות , שהיה אמור להציף רעיונות כאלה או אחרים להתמודדות אל מול הישגי האוייב במהלכי הפתיחה של המלחמה . דומה איפוא, כי גם בנסיבות המיוחדות ששררו ב-7 אוקטובר , שר הביטחון דיין לא איבד את כושר החשיבה הרציונאלי שלו , הגם שבטחונו האישי סר ממנו, ולכן לא עמד על דעתו והסתפק במתן "עצות מיניסטריאליות".
דומה כי פרופ' אבנר כהן ו"סביבתו התומכת" יצרו זיקה של ממש , בין האמירה המיוחסת לדיין בדבר הסכנה המוחשית לקיום "הבית השלישי", לבין ייחוס רצינות תהומית למושג "הפגנה" בהקשר לנשק יום הדין. בדיסציפלינה המודיעינית מכונה זיקה זו כ-"אקסטרפולציה", סוג של "היקש" המוביל למסקנה כמו מובנת מאליה.
קשה להשתחרר מהחשד כי הגורמים האקדמיים והעיתונאיים הבוחשים ללא לאות בסוגייה הגרעינית בהקשר הישראלי ועושים שימוש בכלים "בלתי קונבנציונאליים" , תוך "הליכה בין הטיפות" של המותר והאסור , מנסים לשרת את הדעה הגורסת כי יש לשים קץ למדיניות ה"עמימות" הגרעינית של ישראל. גם אם יש הגיון בעיסוק בנושא רגיש זה, מוטב ששדולה זו תחדל מהזנת יריבי ישראל ב"תחמושת" העלולה לשמש ככלי לניגוח מדיניותה של ישראל בהקשר האירני, על כל המשתמע מכך.
קלות הדעת של הפרשנות מרחיקת הלכת המתייחסת ל"אפיזודה" הגרעינית הישראלית במלחת יום הכיפורים הינה עדות לנזק הקשה הנגרם לישראל, בין השאר כדבר הנובע משיקולי רייטינג כאלה או אחרים .
