רעיון גדול בעולם המערבי של ימינו הינו תיקון עולם. ברם, האם באמת קיבל העולם את רעיון תיקון עולם במלואו, כפי שהוא ניתן לעם ישראל, או שמא הוא אימץ רק את צילו? ועוד, האם עם ישראל היום, בארצו ובגולה, נאמן לרעיון היהודי הגדול של תיקון עולם?
כדי לענות על שאלה זו, צריך, ראשית כל, לזכור את מקור הביטוי הכל-כך פופולרי היום בקרב פוליטיקאים ואינטלקטואלים בעולם המערבי. בתפילת "עלינו לשבח" שתוקנה על-פי המסורת על-ידי יהושע בן-נון וחותמת כל תפילה כל יום תמיד כתוב: "לתקן עולם במלכות ש-די". קרי, שהדרך שבה עלינו להיות שותפיו של הקב"ה בתיקון העולם הינה במלכותו ובדרכיו של הקב"ה, וכפי שהתפילה ממשיכה - "כי לך תכרע כל ברך, תשבע כל לשון". זה המסר היהודי המקורי. האם את זה אימצו היום הגויים בעולם המערבי הדמוקרטי והליברלי? האם עם ישראל בארץ ישראל דוגל באותו חזון הנביאים?
אחד הרבנים שלל את הרעיון שתיארתי פה - קרי, שאין תיקון עולם ללא קיומו של מלך עולם - וטען במאמר שכתב ש"יש קונצנזוס כמעט מוחץ בין חוגי היהדות שלמוסר יש תוקף עצמי, ואין הוא מקבל את תוקפו מצו שרירותי של הקב"ה".
הוא טוען, כמו הרב יהודה עמיטל זצ"ל, ש"הקב"ה ברא את האדם 'בצלם אלקים' (בראשית א, כז) וחנן אותו ברגישות מוסרית ומצפונית - מוסר טבעי. רגישות זו מאפיינת את האדם מאז בריאת העולם, גם כשלא נבעה מתוך ציווי אלוקי ישיר" (והארץ נתן לבני אדם, עמוד 25). כדי להוכיח את עמדתו, הביא אותו רב את הדיאלוג בין אברהם אבינו והקב"ה לפני החרבת סדום. לשיטתו, אברהם פנה לה' בשם הצדק ואמר: "חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשֹׂת כּדָּבָר הַזֶּה לְהָמִית צַדִּיק עִם-רָשָׁע וְהָיָה כַצַּדִּיק כָּרָשָׁע חָלִלָה לָּךְ, הֲשֹׁפֵט כָּל-הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְּפָּט". (בראשית יח, כה).
מסקנתו של אותו רב מהדיון הזה הינה "שגם הקב"ה וגם אברהם מכירים בקיומה של מערכת ערכית בסיסית של טוב וצדק שיש להם ערך עצמי".
שאלה: אם כך המצב, מדוע ציווה אותנו הקב"ה "ואהבת לרעך כמוך אני ה'?" (ויקרא יט, יח) הרי "אני ה'" מיותר לחלוטין במערכת עצמית של צדק שאינה תלויה בו. רק המילים "אני ה'" נותנים למצווה את פרשנותה האמיתי - קרי, שהמוסר, הטבעי כביכול, אינו יכול להתקיים ללא ביסוסו על המוסר שהשם קבע. כי ללא "אני ה'" מסוגלים בני-אדם לפרש את המצווה כפי רצונם. למשל, אפשר לטעון ש"ואהבת לרעך כמוך", כוונתה: כאשר הוא כמוך עליך לאהוב אותו, אך אם הוא אינו כמוך, אין אתה מחוייב בכך. זו פרשנות הומניסטית לגיטימית לחלוטין לשיטתה, אבל מה - היא סותרת את כוונתו של הקב"ה על-פי תורתו.
ועוד שאלה לאותו רב: כיצד הגיע אברהם אבינו למסקנה "המוסרית" שלו - שכאשר ישנם 10 צדיקים בעיר פלונית הרי המוסר "הטבעי" דורש את הצלתה, אך כאשר ישנו מספר פחות מ-10, הצדק דורש את חיסולה? לו אברהם היה מאמץ את הגישה ההומניסטית הנ"ל שישנה מערכת מוסר בסיסית שאפילו הקב"ה כפוף לה, קרי, מערכת מוסד שמבוססת על המוסר האנושי ההומניסטי, היה עליו להמשיך ולשאול את השם לגבי תשעה צדיקים, שמונה, שבעה, עד אחד. אברהם לא עשה זאת. מדוע?
שאלה נוספת הינה: כאשר מערכת המוסר היחידה אינה אלוקית אלא טבעית כביכול, איזו זכות יש לחברה מסויימת לפסול את ערכי המוסר של חברה אחרת - על בסיס איזו קנה מידה? במילים אחרות, סדום הייתה מבוססת על הרעיון "שלי שלי ושלך שלך". כתוצאה מכך, כל המעשים המכונים מעשי חסד בלשוננו היו בעיניהם מעשים המעודדים בטלנות.
הינה דוגמה נוספת מן ההיסטוריה האנושית: בספרטה היה כלל שכאשר נולד תינוק בעל מום, העלו אותו לצוק ומשם זרקו אותו למותו. נשמע נורא בעינינו, כי חונכנו על-פי דרכי החסד של הקב"ה. אך לשיטתם, כאזרחים בחברה מיליטריסטית, הם קבעו שאין ביכולתם לפרנס אזרחים שלא מסוגלים לתרום למערכת הצבאית שהגנה על המדינה. זה היה עיקר גדול במוסר הטבעי שהם אימצו. שמא נאמר שאלו דוגמאות מלפני אלפי שנים שאינן רלוונטיות לימינו אנו, הבה נזכר בחברה אחרת - הרייך השלישי בגרמניה - שלפני 70 שנה בלבד קבע שנכים, משוגעים, בעלי אוריינטציה חד-מינית ויהודים, נחותים גנטית ולכן מסכנים את טהרת הגזע הארי, ולכן חובת החברה לחסלם. בקיצור, כאשר מערכת המוסר אינה אלוקית, אלא אנושית-הומניסטית, כל זוועה ניתנת להצדקה. לכן, אפשר לראות שאמפירית אין מערכת מוסר טבעית כאשר חברה אינה מאמצת את הבסיס המוסרי של אלוקי ישראל. מי אמור לדעת את זה טוב יותר - על בשרו ונפשו - מאשר עם ישראל מלידתו ועד היום?
ובחזרה לאברהם אבינו. אחרי דיונו הטעון עם הקב"ה, השם "לא ידע" מדוע אברהם לא המשיך את תהליך בירור "חשבונו המוסרי" עד תום... קרי, גורלה של סדום כאשר ישנם בה תשעה צדיקים, שמונה צדיקים וכדומה. האם הסיבה הייתה חששו של אברהם מלהרגיז את ה' או כניעתו לקביעת ה' שכאשר ישנם פחות מ-10 צדיקים בעיר כלשהי הוא "רשאי" להשמיד אותה. כדי לברר את מצבו המוסרי של אברהם -- האם הוא נכנע למוסר ה' או שמא הוא פשוט חשש מלגרום לחרון אף ה', הקב"ה החליט להביא עליו את ניסיונו האחרון, העשירי והקשה מכולם - עקידת בנו יצחק!
אחרי ניסיונו הגדול מכל של אברהם אבינו בהר המוריה, פונה אליו מלאך ה' ומצהיר בשמו של הקב"ה: "כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי-יְרֵא אֱלֹקִים אַתָּה" (בראשית כב, יב). לעניות דעתי, יש כאן מספר מסרים גדולים לאברהם ולנו כבניו. הקב"ה למעשה אומר לאברהם: עתה הוכחת לי שאתה מוכן לבצע משימה שלדעתך אינה מוסרית בעליל על-פי המוסר הטבעי שאתה דגלת בו עד-כה. רק עתה הוכחת לי שאתה נכנע לרעיון הגדול שהטוב של הקב"ה הוא הטוב המוחלט ואין עוד מלבדו, וכל מה שיוצא מתוך רצונו חייב להיות טוב וצודק.
מחשבותיך אינן מחשבותיי. ולכן, איי-פריורי, כל דברי אמת וכל דברי צדק הם, ויראתך ממני היא למעשה קבלת ריבונותי על הצדק שבעולם. ואכן, עתה ורק עתה הוכחת לי, ולא בסדום, שאתה ירא הצדק האלֹוקי שדרכו אני מנהיג את עולמי. ושאתה דוחה את רעיון המוסר הטבעי ומאמץ את הרעיון שיש אך ורק מוסר אחד - המוסר האלוקי.
הצדק שבו הקב"ה מנהיג את העולם, ותורתו של הקב"ה, שמבוססת על הצדק העליון, אינם ערכים עצמאיים ממנו, אלא מכיוון שהקב"ה הינו טוב, כל מעשיו חייבים להיות טובים, אך לא בהכרח תואמים את המערכת המוסרית האנושית שהינה על-פי טבעו המוגבל של האדם, ושמסוגלת להשתנות מדור לדור ובנסיבות שונות. שאיפתו הנשגבת של האדם צריכה להיות דרך אימוצה של מערכת הדין והצדק העליונה קרי האלוקית. "וְעָשִׂיתָ הַיָשָׁר וְהַטֹּוב בְּעֵינֵי ה'" (דברים ו, יח).
יהי רצון שהעולם המודרני יחזור לרעיון המקורי של חיבור המוסר לתורה, ויבין ש"תיקון עולם" ללא מלכות ש-די - ללא אמונה בהשם - מוביל אותו כמעט תמיד למקומות רעים מאוד, כי עם כוונות טובות בלבד, ללא מצפן אלֹקי, הדרך סלולה ישירות לגיהינום.
