האקורד האחרון של ארוחה במסעדה הוא, בדרך-כלל, התשר הניתן למלצר, אלא אם כן הסועד בוחר להתעלם מן השירות שהוא מקבל. יש סועדים שנוהגים להעניק אותו במזומן, בעוד אחרים כוללים אותו במסגרת תשלום בכרטיס האשראי - הכל לפי הנוהג המקובל במסעדה זו או אחרת.
כשלעצמי אני מעדיף את האפשרות השנייה, של הכללת התשר בכרטיס האשראי. אלא שבאחת המסעדות שבהן סעדתי באחרונה, הסתבר לי, להפתעתי הרבה, שיש גם "קומבינות". בהגיע החשבון בתום הסעודה, נוכחתי לראות שחוייבתי על-סך של 350 שקל עבור ארוחה, ללא דמי-שירות.
הפקדתי, אפוא, בידי המלצר התורן את כרטיס האשראי שלי, תוך שביקשתי ממנו לחייב את החשבון הסופי ב-400 שקלים - כולל תשר של 50 שקלים. המלצר נטל את הכרטיס, ללא אומר ודברים, וכעבור דקות אחדות החזיר אותו לידי. הופתעתי להיווכח שחוייבתי, אומנם, על 400 שקלים, אבל בצד השובר שהופקד על שולחני, נחו להם גם 50 שקלים במזומן עבורי, שהוצאו מקופת המסעדה.
את הרמז הבנתי מייד. במסעדה הזו פשוט לא נוהגים לכבד את התשר, כל אימת שהוא כלול בכרטיס האשראי. חתמתי, אפוא, על חיוב של 400 שקלים, ואת 50 השקלים, שהוצאו מן הקופה, הותרתי על השולחן, ובלבד שהמלצר לא יצא קרח מכל העניין.
שאלה טורדנית אחרת היא עניין הכללתו של התשר בשכר העבודה של המלצר, נותן השירות. בזמנו קבע השופט סטיב אדלר, לשעבר נשיאו המיתולוגי של בית-הדין הארצי לעבודה, כי תשר המשולם למלצר, ישירות על-ידי הלקוח שלו, לא ייחשב כשכר עבור עבודתו, בעוד שתשר המופקד בקופת המעסיק ייחשב, במפורש, כשכר לצורך חישוב שכר-מינימום. עוד קבע השופט המלומד, כי אם סך התשלום יעלה על שכר המינימום - יוותר הסכום העודף בחזרתו של המלצר.
תוהו ובוהו
כך או אחרת, מסתבר שבפועל נראים הדברים אחרת לגמרי. לא די שהמלצר נתון לחסדי הלקוח שלו - גם בעל המסעדה, שבה הוא מועסק, מתחמק לא אחת מתשלום התשר שהופקד בידיו או אז יוצא, כמובן, המלצר קרח מכאן ומכאן, כשידו של המעסיק שלו היא זו שעל העליונה.
התוהו ובוהו הזה הביא בעבר לגל של מחאות מצד מלצרים, שבעלי מסעדותיהם פטרו אותם מתשלום שכרם, בטענה שעליהם להסתפק בתשר שניתן להם על-ידי הסועדים עצמם. לחלופין היו מקרים שבהם שולם למלצרים השכר המינימלי, אבל נמנע מהם ליהנות מן התשר עצמו.
במקרים מסויימים הגיעו הדברים לידי השבתת מסעדות על-ידי המלצרים המקופחים, כדי להשיג בדרך זו את מבוקשם. במרבית המקרים לא צלח הדבר בידם. במקרים קיצוניים יותר החליטו מלצרים לקחת את החוק לידיהם. כך, למשל, היה מקרה מפורסם של מלצר במסעדה תל אביבית שחבט בלקוח על שסירב לשלם לו תשר עבור שירותו, בעוד שהלקוח הצדיק את סירובו בכך שהעניין נתון בכלל לשיקול-דעתו האישית.
למען הגילוי הנאות צריך להודות, שיש אומנם מלצרים המשולמים בעין יפה, אם על-ידי בעלי המסעדה ואם על-ידי הלקוח עצמו, אלא שמספרם בטל בשישים. במרבית המקרים יוצאים המלצרים מקופחים הן בשכרם והן בתשר הניתן להם. כדי למנוע את הקיפוח הזה, מן הראוי לעגן בחוק שיעור קבוע של תשר, כשהוא כבר כלול בתשלום הסופי, מבלי לסמוך בכך על חסדיו של בעל המסעדה או של הלקוח. רק בדרך זו יובטח למלצר תשלום שכרו המלא עבור עבודתו.
