עם פתיחת מושב החורף של הכנסת סיפק שמעון פרס בנאומו את האני מאמין של השמאל הישראלי: שלום בכל מחיר. נכון שיש מכשולים, אבל מדובר ב"צו מוסרי עליון", וחובתו הממלכתית כנשיא לתמוך במו"מ. בעולם (וגם אצלנו) דבריו פורשו כעמדה לעומתית לזו של בנימין נתניהו. הזמירות שאבו מאזן ונציגיו השמיעו השבוע על "פיצוץ" השיחות וה"מבוי הסתום" מקבלות רוח גבית הן ממדיניות ברק אובמה והן מחיזוקיו של פרס. ממשלות נתניהו הציבו תנאים ברורים: הכרה בישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, בקעת הירדן בשליטה ישראלית, מדינה מפורזת, הפסקת ההסתה נגד ישראל והכרה בהסכם פשרה טריטוריאלי כסוף הסכסוך וקץ התביעות. התנאים קשורים בדרישות הביטחון ובזכויות היהודים על ארצם. כל זה, כמובן, לבד מביטול דרישת השיבה. באשר לדרישות הביטחון, למדנו מההיסטוריה הקרובה. לפני הגירוש מרצועת עזה והחרבת היישובים היהודיים, התבקש אריאל שרון לשמור על ציר פילדלפי, כדי לחסום הזרמת נשק ואמצעי טרור לרצועה. השמאל התנגד, והמזהירים מפני אוסלו וההינתקות (מבית היוצר הידוע) הוצגו כמי שמתמחים בזריעת איומים לעומת מחנה השלום, ששיווק מרכולתו בכל במה תקשורתית, שנשמרה בעיקר לו. האם לא הסתמאנו מזרקורי התעמולה ארוכת השנים על שלום בכל מחיר, כי "אין ברירה" וכי "הזמן אינו פועל לטובתנו"? עבור נתניהו, בקעת הירדן היא ציר פילדלפי ממזרח. כמובן שאסור לתת לכוחות זרים להגן עלינו. גם זאת למדנו על בשרנו. מכאן דרישת הפירוז. איש אינו רוצה להתעורר מול מוצב אירני על גב ההר, כמטחווי יריקה ממרכזי האוכלוסיה ומנמל התעופה הבינלאומי שלנו. גם זאת יש לדעת: ללא עזרת צה"ל, חמאס היה משתלט על מה שנותר מהרשות הפלשתינית. באשר לזכויותינו: שר האוצר יאיר לפיד התבטא אף הוא נגד הדרישה להכרה פלשתינית בישראל כמדינה יהודית. טענת המתנגדים היא ש"איננו זקוקים להכרה מהפלשתינים על זהותנו". אמת. אבל הדרישה לא נועדה עבורנו, אלא עבורם. לא ייתכן שישראל תכיר בריבונות פלשתינית על חלק מאדמת ארץ ישראל, בעוד שמבחינת הפלשתינים - ובאמצעותם העולם הערבי כולו - לא תהיה הכרה בריבונות יהודית על חלק מהארץ. משמעות הדבר שגם לאחר הסדר תוסיף תביעת הפלשתינים להשתרע על כל שטח ארץ ישראל המערבית. יתרה מזו, לאחר מכן יחל מסע תעמולה חובק עולם להכרה בזכויותיהם הלאומיות של ערביי ישראל, שזה ניסוח אחר לרעיון מדינת כל אזרחיה, המקודם בידי הקרן לישראל חדשה וסייעניה, כלומר - העלמת הרכיב היהודי בזהותה של ישראל. זה כמאה שנים, שבכל פעם שרעיון חלוקת הארץ עלה לשולחן המו"מ, קיבל אותו צד אחד: היהודים. אגב, הצעת החלוקה שנתקבלה באו"ם בכ"ט בנובמבר 1947 דיברה על "מדינה יהודית" ו"מדינה ערבית"(!). גם דרישת השיבה המופרכת של הפלשתינים נאחזת באי ההכרה ביהודיותה של ישראל. אפשר לומר שההכרה הזאת היא נייר הלקמוס לבדיקת כנות כוונותיו של הצד השני. מאה השנים שעברו לימדו, שהסכסוך בינינו לעמי האזור אינו טריטוריאלי ולא "אכיבוש", אלא עצם ישיבתנו פה כעם ריבוני ולא כבני חסות (ד'ימים) תחת כנפי האיסלאם, כפי שעשינו ב-1,400 השנים האחרונות. לכן ההתכחשות הערבית לזיקת היהודים לארצם, וכמובן המאמץ למחוק סממנים יהודיים מהר הבית. מכאן דרישתנו להפסיק את ההסתה נגדנו, כלומר להכניס אל השיח הפנים פלשתיני הכרה בזכויותיהם הלאומיות של היהודים פה. בעניין זה אסור לשחק, אחרת נעמוד שוב מול שוקת שבורה, בלי שלום ומול מלחמה מתעצמת.