הבחירות לרשויות המקומיות חוזרות ומדגישות תופעה ההולכת ומתחזקת במקומותינו -
התסכול הציבורי המתרחב והולך. ההשתתפות הירודה בבחירות לרשויות המקומיות חוזרת ומדגישה היטב תופעה זו. אין ספק שזו מחלה קשה של הדמוקרטיה, לא רק בישראל, אבל גם בישראל, וחשוב שנשים אליה לב ונפעל להחלשתה ככל שרק ניתן, משום שסכנותיה מרובות.
ממצאים ראשונים על רמת ההשתתפות בבחירות המוניציפליות שהתקיימו אתמול, מצביעים על אחוז השתתפות ארצי לא סופי של כ-43%. עד בחירות 1978, עמדה ההשתתפות על כ-78.6%. ב-1978 ירדה לראשונה אל מתחת ל-60% ומאז ועד 2008 הממוצע הוא כ-55.8%.
בשתי מערכות הבחירות הקודמות היה הממוצע 50.6% ונראה שגם אמש היה הממוצע הארצי דומה. כלומר, שוב קפיצת מדרגה בהיקף ההשתתפות, אומנם רק כ-10% לעומת הקפיצה הקודמת בשנת 1978 של יותר מ-20%, ובכל זאת שדר ציבורי מטריד.
ברור שהיו ישובים בהם התמונה שונה ואפילו שונה מאוד. בכל מקום שבו התנהלו הבחירות סביב שאלה קונקרטית שהייתה חשובה לציבור, כגון בחירת ראש ראשות ורשימה שיעצבו את אופי החיים ביישוב, הייתה השתתפות ציבורית ערה ואפילו אינטנסיבית.
עוד תופעה שחשוב לשים אליה לב, הייתה התנהלות הציבור ברשויות שבהן עמדו לבחירה ראשי רשויות פופולריים שהודחו על-ידי בג"צ, אבל הורשו להשתתף בבחירות "משום שהחוק לא אסר זאת במפורש...". בכל המקומות הללו הצביע הציבור ברגליים ובאצבעות
נגד בג"צ!
אינני מקבל פרשנויות רדודות נוסח אלה שביקשו לתרץ את התנהגות הציבור כאדישות. הדוגמאות הנ"ל מוכיחות שקביעה זו שטחית ושגויה מיסודה. הציבור אינו אדיש, אבל הציבור מתבגר מבחינה דמוקרטית והוא מדגים ומוכיח זאת יותר ויותר עם חלוף השנים.
כאשר מניחים לפני הציבור סוגיה הטעונה הכרעה קונקרטית, וברור לציבור שהחלטתו תהיה פסיקה מחייבת בסוגיה האמורה, הוא מתערב, יוצא להצביע ומציג עמדה. כשיש רוב ברור, התוצאה מראה זאת וכשקיימת מחלוקת חוצת-מחנות, גם אז הדבר משתקף היטב בתוצאה. דווקא ריבוי המצביעים מוכיח היטב מה רוצה הציבור ומצמצם כל סיכוי לניסיונות לשבש את וודאות התוצאה.
הבחירות האחרונות אתמול, מספקות שלוש נקודות בוחן שחשוב לנתח אותן לנסות להבין ולהפנים את משמעותן.
ראשית, התגובה להחלטות בג"צ. מאז הנהיג בג"צ את האקטיביזם השיפוטי לגבי כל דבר שזז במדינת ישראל, הוא הולך מקדיח את תבשילו פעם אחר פעם. מצד אחד הוא מעמיד עצמו במרכזן של מחלוקות פוליטיות, אידיאולוגיות ומוסריות, כשהוא מנסה להכתיב עמדות, השקפות והתנהגות, המנוגדות לרצון רוב הציבור. ומשום שהוא מבטא לעיתים קרובות עמדות מיעוט ודעות מיעוט, ואינו נחשב כמוסד רגיש לדעת הציבור, הוא ממקד בעצמו כמוסד את העויינות הציבורית ואת התסכול הציבורי בכל פעם הוא מקבל החלטה "דווקאית", כפי שעשה לאחרונה בנושא המסתננים מאפריקה.
אילו "הסתפק" בתפקיד בית משפט, דהיינו מפרש החוקים לצורך מקרה פרטני, מקום כמחוקק-על, מחנך-על ושליט-על, היה מונע תופעות אלה. הציבור יודע לקבל החלטה לעומתית כאשר היא תחומה ומוגבלת, אבל
אינו מטיב לספוג עלבונות חוזרים ונשנים כאשר פעם אחת נאמר לו שהוא הריבון והוא המחליט, ופעם שניה נאמר לו שהחלטותיו אינן שוות את הנייר שעליו הן כתובות. התנהלות כזו מתסכלת, מרגיזה ומטופשת בעת ובעונה אחת. תוצאותיה התנכרות לבג"צ, עוינות לבג"צ וניסיון לעקוף את בג"צ בכל הזדמנות שרק אפשר
ובמקום שבג"צ יהפוך עצמו לאוטוריטה ש"אין מהרהרים" אחרי פסיקותיה, הוא הופך בהדרגה לגורם ש"מצווה" לערער על החלטותיו.
אילו נהג הציבור בבחירה החוזרת של ראשי ערים שהודחו על-ידי בג"צ בלעומתיות כנגד בג"צ במקרה אחד מתוך שלושה או ארבעה מקרים בולטים, ניתן היה ליחס זאת ליד המקרה ולנסיבות מיוחדות של המקרה ואיש העומד במרכזו. מאחר שהדבר קרה בכל ארבעת המקרים, הוא אומר
דרשני! לדידי, זו נורת אזהרה לכנסת ולבית המשפט גם יחד, שסבלנות הציבור למצב הקיים פוקעת וחייבים לתקנו.
אבל לא רק בג"צ ספג מהלומה בבחירות אלה, גם הכנסת והממשלה כך, וגם ראשי הרשויות. כבר אמרתי קודם שהימנעות הציבור מהשתתפות בבחירות איננה עייפות מהדמוקרטיה, אלא תסכול מהאופן שבה היא מתנהלת במקומותינו.
זו הצבעת מחאה.
בניגוד לרבים שהביאו למקומותינו פרשנויות הזויות של משמעות הדמוקרטיה, כגון שתמצית הדמוקרטיה היא הגנה על המיעוט מפני עריצות הרוב, אינני סבור כמותם שזו תמצית הדמוקרטיה. אינני מקבל את הגישה המרחיבה דמוקרטיה לעבר ניאו-ליברליזם, לעבר חופש המעשה והדיבור עד כדי אנרכיה ולעבר שימוש "פראי" בתקשורת ובמשפט לקידום מטרות מדיניות, כלכליות או אידיאולוגיות. דמוקרטיה היא בראש וראשונה, וכמעט אך ורק שיטה לקבל הכרעות בחברה באמצעות הצבעה של כל בעלי זכות הבחירה.
בכדי שתהיינה אלה הכרעות אמת, היא חייבת לאפשר התמודדות פתוחה על דעות, רעיונות ותוכניות. היא צריכה לאפשר הצבעות ככל האפשר לכל מי שיש לו זכות בחירה, היא צריכה להתנהל בשקיפות מלאה וככל האפשר בשיוויון מלא של כל הבוחרים, והחלטותיה צריכות להיות מחייבות. דמוקרטיה חייבת למזער את השפעתן של קבוצות לחץ של אליטות ושל בעלי אמצעים בתהליכי ההכרעה הבסיסיים, ולא להפך.
בכל פעם שמתבצע תהליך הכרעה דמוקרטי תקין, חייבים כל מי שמשתתפים בו לקבל על עצמם את דין הכרעותיו ולהתנזר מכל ניסיון בלתי כשר לשבש את תוצאותיו. מי שאינו מקיים זאת, חייב גם להיענש אישית וגם להיפסל מהפריבילגיה ליהנות ומתוצאות ההכרעה הדמוקרטית. רק כך אפשר לשכנע את הציבור שיש לו מה לומר, שחשוב שיאמר זאת ומה שיאמר הוא שיהיה. כל דרך אחרת מובילה במסלולים שונים לניוון הדמוקרטיה, אם בשל חוסר אמון, אם בשל תסכול ואם משום שמהיותה ה"רע במיעוטו" היא הופכת למקור הרע עצמו.
הירידה המתמדת בהשתתפות בהצבעות בבחירות לרשויות המוניציפליות, תואמת במגמתה הכללית גם את הירידה בהשתתפות בבחירות לכנסת, ולטעמי קורה הדבר מאותן סיבות ממש. אולם מאחר שבבחירות לכנסת עומדים עדיין על סדר היום הציבורי שלושה נושאים - כגון: ההסדר עם הפלשתינים כסוגיה ציונית וסוגיה של ביטחון לאומי, הפרדת דת ומדינה וכלכלה וחברה - שבהם לחלקים ניכרים בציבור עמדות אידיאולוגיות מנוגדות ורגישויות אמוניות ולאומיות גבוהות, קצב השינוי בבחירות לכנסת יורד לאט יותר מאשר ברשויות המקומיות.
התנהלות הפוליטיקה הישראלית לוקה באותן מחלות שלוקה בהם בג"צ - התעלמות מרצון הציבור, ועשיית פלסתר את החלטותיו, הצבעותיו ועמדותיו. ירידת קרנן של הממשלה הכנסת ובית המשפט העליון, היא תולדה של אלה. חשוב להדגיש בהקשר זה שהאמון שרוחש הציבור למוסדות השלטון שלו, הוא מדד חשוב לקביעת תחושתה השתייכות שלו למוסד המדינה, ואינדיקטור לא פחות חשוב לרמת הלכידות החברתית בה. הניוון בזיקה שמשקפים השינויים בהשתתפות בתהליכים הקובעים כביכול את גורל המדינה, הוא סימן אזעקה משמעותי.
נקודה זו מתחזקת עוד יותר כאשר בוחנים את ההשתתפות בבחירות המוניציפליות אתמול דווקא בערים הגדולות - תל אביב, חיפה וירושלים ובערים גדולות קצת פחות כבאר-שבע, חולון ועוד. אלמלא תיקן המאבק בין ברקת לליאון בירושלים מעט את התוצאה בירושלים, ואילמלא היה מעט מתח בבחירות בחיפה על בסיס אישי בין בורובסקי ליהב בחיפה, הייתה התמונה משמימה עוד הרבה יותר. בתל אביב לא התנהלה התמודדות אמיתית והציבור הבין זאת.
לסיכום, התהליכים הדמוקרטיים שלנו מצויים בתהליכי ניוון, לא משום שהציבור אדיש, אלא משום שהוא מתוסכל וחש שעושים ממנו צחוק בנוסח: "הכלבים נובחים, והשיירה עוברת". ניוון תהליכי הדמוקרטיה הוא תהליך מסוכן, משום שבאין "שסתום פור לחץ" בדמות בחירות אפקטיביות,
מתפתחות שתי סכנות:
- הפסקת שיתוף פעולה של הציבור עם השלטון, שנראית כאדישות, אבל היא מחאה;
- פניה לדרכים חוץ-דמוקרטיות.
הצורך לטפל במצב שמתפתח, רובץ לפתחן של הכנסת והצמרת הממשלתית. בשאלת בית המשפט דרושים גם שינויי חקיקה ברורים ויתכן אף שינויים מבניים או להפך, כלומר: צירוף של צעדים הכוללים הפרדה בין בית משפט "טהור" לבין בתי-המשפט "החוקתיים", ושינויים בהליכי הבחירה ובתמהיל הבחירה של שופטים לבתי-המשפט החוקתיים.
בשאלת הכנסת והממשלה, חייבים להסדיר בחקיקה את תחומי הפרדת הסמכויות, את נורמות ההתנהגות של נבחרים, את מעורות הציבור בהחלטות קרדינליות ובכלל זה חוקה ומשאל-עם ואת משמעות התחייבותן של מפלגות לציבור ערב בחירות כעמדה מחייבת, ואת תיחום
חופש הביטוי והשימוש בתקשורת לגבולות שאינם מתירים פגיעה בלתי הפיכה באזרחים או ניצול לרעה של שליטה באמצעי תקשורת לניהול עקיף של המדינה ו/או מוסדותיה.
