הדברים הבאים נכתבים בכדי להזים את עיקרי הטיעונים של ספר המנסה להוכיח באמצעות תיזות שגויות והנחות המעוגנות בעקר בהשקפות עולם ולא במציאות, טענות שאני ורבים אחרים כמוני כופרים בהן מכל וכל. יסלחו לי משתתפי "מסיבת ההשקה" החד-צדדית הזו, אבל כל חמש הנקודות המוזכרות בבטאון כמיצגות תיזה ישנה-חדשה זו שבספר אינן נכונות בעיקרן ומה שאולי נכון, אינו רלוונטי לתיזה.
עצם הטענה שלא מתקיים שיח בכל הנושאים שמעלים כותבי הספר, היא זריית חול בעיניים משום שאין כיום בהוויה הישראלית נושא שהשיח בו כה אינטנסיבי וכה מגוון, הן באשר לטענות "בעד" ו"נגד" המועלות במסגרתו והן באשר להיקף חילוקי הדעות שמשקף השיח הזה. מאידך-גיסא ברור, בין היתר על-פי תוצאות הבחירות בשתי המערכות האחרונות ועל-פי סקרי דעת קהל לא מעטים, שרוב הציבור הישראלי אינו מקבל את הטענות או ההנחות המגולמות בהשקפות שמציגים כותבי הספר, לא כעמדת מוצא לדיון ולא כבסיס להסקת מסקנות אופרטיביות מתכניו. עצם העובדה שישראלים רבים מעוניינים בהסדר שלום, אין פרושה שהם מוכנים לשלם עבורו את המחיר שדורשים הערבים. אם הבעיה היא של "עיוורון צבעים" - כלומר: מה שאינו אדום אינו נראה או אינו נחשב - או אז ניתן אולי להבין ביותר משמץ של צער את טענת הסרק על העדר שיח בנושא איו"ש והפתרון המדיני-ביטחוני-לאומי הרצוי לישראל.
במסגרת הערות המבוא שלי להערות המבוא שמציג הבטאון, אני רואה בטענת הכיבוש את השגיאה הבסיסית ביותר בספר; וברור מאליו שבאין כיבוש גם אין השלכות של כיבוש. ניתן לדבר על הישיבה באיו"ש ומשמעיותיה לחיוב ולשלילה בתנאים שאנו שמקיימים באזור זה מאז שחרורו ב-1967 מהכיבוש הירדני. אם יש מקום לטענה יסודית או בחינה יסודית בנושא זה, היא צריכה להתיחס בראש וראשונה לעובדה שישראל טרם הכריעה הכרעה לאומית חד-משמעית בשאלה הציונית הבסיסית הזו. לעצם חוסר ההכרעה, כמו לעצם הישיבה וקיום החיים באזור, היבטים חיוביים ושליליים ולדידי החיוב מרובה על השלילה. עיקר ההשלכות אינן נובעות מעצם השליטה באיו"ש אלא מהפיקפוק המשתמע מחוסר החלטה לאומית לגבי צדקת הטענה לזכות לאומית יהודית בארץ-ישראל ולעוצמת הזיקה בין עם ישראל לארץ-ישראל. פקפוק הוא מצב מסוכן בתנאים של מאבק מתמשך בין התנועה הלאומית היהודית לבין התנועה הלאומית הערבית על השליטה בחבל ארץ אחד - ארץ ישראל המערבית.
לנקודות הנזכרות במבוא:
א. הלכידות החברתית הישראלית שסועה בשישה שסעים מרכזיים, שהשסע המדיני המבטא וויכוח על מהות הפתרון המדיני בארץ-ישראל, הוא רק אחד מהם, הגם שמן החשובים. השסע הכלכלי חמור כמה וכמה מונים ממנו ומשפיע על החברה ועל הלכידות החברתית הרבה יותר מהשאלה כמה ק"מ ממזרח או ממערב לקו הירוק ז"ל צריך לעבור גבול הקבע של מדינת ישראל. כל המהלכים האסטרטגיים שנעשו עד היום בתחום הגיאו-אסטרטגי - לפני אוסלו ובוודאי במהלכו ולאחריו - רק החריפו את השסע המדיני. הקיטוב הפוליטי-מדיני ביוזמת השמאל המגייס למטרה זו ידידים ואויבים כמעט ללא אבחנה, לא רק שאינו משפיע שום טובה על הלכידות החברתית הישראלית, הוא מן האלמנטים ההרסניים ביותר של לכידות זו, וכמעט שווה בעוצמתו
לעוינות "המתקדמת" של השמאל לתרבות ולמסורת היהודית. יש אומנם לאחרונה כמה סימנים אפילו בתנועה הקיבוצית לחשבון נפש מחודש, אבל הגרעין הקשה של העוינות עדיין עימנו, ודומה שוא משליך גם על היחס לעצם הישיבה ולרוב היושבים כיום באיו"ש.
הרעיונות של סירוב פקודה, "מרידה" בשלטון מרכזי הנבחר, חרמות ועוד, נולדו בבית מדרשו של השמאל, רובם במלחמת לבנון הראשונה, והועתקו משם לתחומי עשייה רבים אחרים ובכללם הסירוב לשרת "בשטחים". ניסיונות לעשות אבחנה מגמתית בין מוסר ימני למוסר שמאלני, הם חסרי שחר דווקא בעולם שמקדש נרטיבים שאין להם בהכרח קשר לעובדות ולמציאות. קיים הבדל בין השמאל לימין בתחומי הסרבנות, החרמות והנרגנות החברתית, והבדל זה נוגע למטרות השימוש בדווקאיזמים הלעומתי - בעוד השמאל מנסה לקעקע באמצעותם את הלגיטימיות של מדינה יהודית בארץ-ישראל, של החלטות מוסדות נבחרים שלה ואת זכותו של העם היהודי על הארץ, ונעזר לשם כך ביריבים ואויבים מבחוץ, תוך שהוא מנסה לפגוע או פוגע בדיעבד בלגיטימיות של הציונות, גורס הימין שיש להניע את ממשלת-ישראל להכריע חד-משמעית מה רוצה מדינת הלאום היהודי ולהפסיק לשחק בחייהם וגורלם של אנשים טובים ונאמנים.
ב. אין מדינה ישראלית, אפילו לא במגילת העצמאות. באותה מידה גם אין לאום ישראלי, אבל יש מזה כ-3,300 שנה לאום יהודי מתפתח ויש לו מדינה במקום הקרוי ארץ-ישראל וכיום זו "מדינת-ישראל". איש אינו חייב לחיות כאן אם אינו חפץ בכך, אבל איש גם אינו זכאי לגזול מהעם היהודי את זכותו למדינת לאום משלו, ומי שיעשה כן הוא אויב. מדינת-ישראל מעולם לא הסתירה את כוונותיה שבאו לידי ביטוי לפני הכרזת העצמאות במשנה הציונית. מאז קמה הציונות הייתה זו תנועת התחיה הלאומית של העם היהודי. חרף ויכוחים לא פשוטים בתנועה הציונית, היא אף פעם לא ויתרה על המולדת ההיסטורית שלו בארץ ישראל, גם במחיר קרע עם חוזה המדינה בנימין זאב הרצל. העובדה שדעתם של תושבים כאלה ואחרים בישראל או של ידידים לכאורה מחוץ לישראל אינה נוחה מכך, אינה סיבה שהעם היהודי יוותר על זכויותיו הטבעיות וההיסטוריות.
הטענה שישראל לא תעניק זכויות לתושביה הערבים אינה נכונה. במדינה שהגדירה עצמה יהודית ודמוקרטית, הם יקבלו זכויות אישיות שוות לאלו של האזרחים היהודיים ויחויבו כמובן גם בחובות שוים. אבל לא תהיינה להם זכויות קיבוציות ערביות או פלשתיניות או אחרות. על בסיס זה הזמינה אותם ישראל להצטרף אליה כאזרחים, ומעולם לא חייבה אותם לקבל נוסחה זו. הדבר נתון להחלטתם. מה שאינו נתון להחלטתם היא פסיחה מתמדת על שתי הסעיפים - גם להיות אזרחים וגם לפעול נגד המדינה.
ג. הצבא אינו חף מזיקה פוליטית ולא היה חף ממנה מאז ימי ראשית המדינה ואף קודם לכן. התפקידים שמילא מלמד תפקידי לחימה טהורים, האופן בו נבחרו מפקדיו ולא נבחרו אחרים והשליטה הממשלתית בו, מספקים אין ספור דוגמאות לכך. להביא טיעון זה כיום כהוכחה לנזק כביכול של הישיבה באיו"ש משום שהצבא ממשיך לפעול כפי שפעל מאז ומעולם עם רמה כזו או אחרת של השפעה פוליטית, היא שוב זריית חול בעיניים. ברור שגורמי השליטה וההכוונה הפוליטיים במדינה, שונים כיום מאלה שהיו בשנות ה- 30 וה-40 של המאה הקודמת ו/או בדור הראשון לעצמאות עד למהפך 1977. עם זאת אסור לשכוח ששחרור יש"ע מהכיבוש הירדני והמצרי ב-1967, חל בימי השלטון השמאלני שקדם למהפך, ואיש לא כפה זאת עליו. העובדה שלא הושג שלום עד למהפך 1977, עשר שנים מאוחר יותר, למרות הנכונות הישראלית לוויתורים מרחיקי-לכת, וכך גם שנים רבות לאחר המהפך, רובצת לפתחם של הערבים לבדם: הם שתקפו, הם שסרבו לדבר, הם שניהלו מאבקים כלכליים וצבאיים, הם שהפעילו טרור, הם שרצחו חפים מפשע רבים, הם שסרבו להכיר בזכויות העם היהודי ומסרבים לכך עד היום, הם שלא זזו מילימטר מעמדותיהם ומתביעותיהם היסודיות וההיסטוריות מאז שנות ה- 20 של המאה הקודמת, ועוד יותר לאחר שקם אש"פ (1964) ככלי לניגוח פוליטי-מדיני של מדינת-ישראל. גם כאשר נחתמו הסכמי שלום כביכול עם מצרים וירדן במחיר גיאופוליטי אדיר לישראל, לא היו אלה הסכמי שלום מקובלים, אלא במקרה הטוב הסכמי אי-לוחמה או הסכמי הפסקת-אש מורחבים. באיו"ש אין שום סיבה לישראל לקבל שוב הסכמים מסוג זה או הסכמים בתנאים חמורים עוד יותר; הפסקת אש אפשר לקיים גם בתנאים נוחים יותר, ואכן כך גם קורה. האינתיפאדה השניה, גם היא ביוזמת הערבים, הוכיחה שהמצב הקיים עדיף על מתן חופש פעולה כולל למשטר ערבי באיו"ש. חוסר היציבות בעולם הערבי המכונה באירוניה "האביב הערבי", מדגיש זאת עוד יותר. יש יותר מדרך ניהול אחת שיכלה ישראל לנקוט באיו"ש לאחר שחזרה והשתלטה על שטחי הערים וסביבותיהם בעקבות האינתיפאדה השניה. לעובדה שאין היא עושה זאת אין קשר לעצם הישיבה באזור, אלא לחוסר ההחלטיות והמנהיגות של ממשלת ישראל.
הטענה בדבר עדויות שקר של גורמי הצבא כאילו מדובר בתופעה כוללת וסוחפת היא עצמה שקר. שיקולי ביטחון אינם מתמטיקה, ומי שמוסמך להציגם להחלטות הגורמים המוסמכים לקבל החלטות או בשמם, הוא מי שמונה לכך כחוק, ולא "מתנדבים" מטעם עצמם, או מטעם הצד הערבי. רשאית הממשלה לשמוע כל מי שתמצא לנכון, אבל המוסדות המוסמכים העומדים לרשותה, הם אלה שמיועדים לספק הערכת מצב לאומית על יסוד התמחות וידע מקצועי עדכני ולפחות ללא אג'נדה פוליטית מוצהרת. עליהם היא אמורה לבסס הערכת מצב לאומית וממנה לגזור מדיניות ביטחון. בין "שקרני" משרד הביטחון, קהילת המודיעין, תושבי הארץ, ונאמני הציונות, לבין שקרני השמאל, אירופה האנטי-ישראלית, אנטישמים ואיסלמיסטים קיצוניים, אני בוודאי מעדיף את הראשונים, ולו גם במחיר האפשרות שהם טועים פה ושם; האחרים "טועים" ברוב המקרים ובמכוון.
ד. הטיעון הכלכלי הוא ההזוי שבין הטיעונים. ראשית, איש לא עשה עבודת אמת (ולדעתי גם לא יוכל לעשות) בכדי להעריך אילו השקעות באיו"ש קשורות בנוכחות הצבאית נטו בשטח, אילו השקעות היו דרושות אלמלא נכח הצבא בשטח ואילו נזקים כלכליים היו נגרמים לנו במצב זה, ולא מדובר רק בגניבות... . בכל מקרה, ספקולציות והשערות אינן הנמקות קבילות. מובן שאלמלא ישבו תושבי איו"ש באזור זה, הם היו צריכים לשבת במקום אחר וגם ישובם שם היה עולה בכספים רבים. אילו הלכו לישב את הנגב או הגליל באזורים הלא מיושבים, סביר שהעלויות לא היו פחותות מהעלויות באיו"ש. נתונים מהספרות המקצועית העוסקים בשאלת היקף הכוחות הצבאיים נטו הנדרשים להחזקת שטחים מהם מתנהלת מלחמת טרור נגד צבא ו/או אזרחים, מצביעים על כך שהיקף הכוחות גדול מהיקף הכוחות הדרוש לכיבוש השטח. כך או כך, סביר להניח ששילוב נוכחות אזרחית עם נוכחות צבאית, הוא צרוף כלכלי יעיל יותר מאשר הפרדה מוחלטת בין שתי הקבוצות, משום שיש סינרגיה רבה לפחות בצרכי התשתיות והשרותים התומכים בהן בין שתי הקבוצות. מה שיחודי לאזרחים דרוש ממילא בכל מקום בו הם מתישבים, לרבות פיתוח תשתיות מקיף.
עלות "הכיבוש" לכאורה, אינה עולה מדי שנה בשעור גבוה יותר משעולות כל העלויות הללו גם יחד. נזקים כלכליים מסויימים נגרמים בזכות החרמות שיוזמים מתנגדי הציונות המגשימה, יותר מכל סיבה אחרת. עלות תשתיות ההגנה, התנועה החופשית, המודיעין ושימור חוקי-העזר המקומיים, מתיקרת ככל שקטנה הנוכחות הפיסית בשטח. בתחום המודיעין אין בכלל חלופות מלאות לאיכות המודיעין הנגזר ממגע ישיר עם האוכלוסיה.
הטיעון הכלכלי הוא סיסמה ריקה מתוכן גם משום שמותר למדינה ריבונית להחליט על סדר עדיפויות לאומי של פיתוח איזורי, מרחבי או אחר, כגון התישבות בירושלים או באריאל, ולייעד לפתוח זה את המשאבים הדרושים. החלטות כאלה במהותן אינן החלטות כלכליות, כשם שההחלטות להקים קיבוצים, עיירות פיתוח או היאחזויות נח"ל לא היו החלטות כלכליות. ברור גם שאין יסוד להשוות פרויקטי פיתוח בהיקף של ההתישבות באיו"ש להוצאות השוטפות של ניהול וקיום ישובים מבוססים, קל וחומר כשאין מפרידים בצורה מושכלת בין הוצאות פיתוח כולל תשתיות למצב שיגרה לעומת מקום חדש ובין החלק הצבאי לאזרחי. אפריורי ברור לכל מי שמבין את ההבדל בין פרויקט פיתוח לבין הפעלה סדרתית של מערכת יישובית מוסדרת, שאלה שתי "חיות" שונות בתכלית.
ה. השירות הציבורי מתדרדר משום שהרמה הממוצעת של הניהול הציבורי בישראל ירודה, היעילות המשקית נמוכה בממוצע בכ-30% מזו של מדינות ה-
OECD, התכנון הלאומי ארוך הטווח כמעט לא קיים ומה שקיים אינו מגובה בתוכניות ביצוע מתוקצבות, הביורוקרטיה זוועתית, חלוקת ההכנסות והעושר הלאומי במשק קטסטרופלית עוד מימי שלטון מפא"י, וחלוקת האחריות והסמכות בין רשויות ממשל שונות בלתי נסבלת, כשלציבור חסרה תמיד כתובת אחת שאצלה ניתן לקבל תשובה מוסמכת לבעיה קונקרטית. לקשור כל אלה עם רמת ההוצאות הביטחוניות הוא אבסורד מוחלט. הבעיות המשקיות של ישראל הן בעיות מבניות פנימיות הרבה יותר משהן בעיות של היקף הוצאות הביטחון. נכון מאידך שהתרבות האזרחית מחלחלת גם לתרבות הצבאית ולהפך. ומשום שהצבא אינו ארגון כלכלי, הוא גם אינו מודל למקסום יעילות ההוצאות בכל מקום שבו הוא פועל. זאת ועוד, למעלה מ-25% מהוצאות הביטחון ממומנות ע"י ארה"ב באופן ישיר או עקיף, ואילמלא היה כך הן היו נגרעות בכל מקרה מהתקציב הלאומי. לא פחות אבסורדי הוא ניסיון לא לקשור את המצב עם הפלשתינים לאי-היציבות האזורית ולעוינות של האיסלאם הקיצוני לכל מה שאינו מוסלמי, או לשאיפות האימפריאליות של אירן או טורקיה ובכלל זה להיקף ההוצאות באיו"ש.
לאחר שקראתי את עיקרי ההערות למבוא, וכתבתי את ההתייחסויות הנ"ל, נראה לי כמעט מיותר לקרוא את הספר. הספר נראה על פניו כחיבור הבא לומר בהרבה יותר מילים משיש בהערות המבוא, שמחבריו אינם מסכימים עם מדיניות ממשלות ישראל לדורותיהן וסבורים שמדיניות זו מזיקה לתושבי ישראל - זכותם! אלא שהראיתי שעמדותיהם מרישא עד סיפא שנויות במחלוקת ציבורית ארוכת ימים, ומבחינת האופן בו אני ושותפי לדעות רואים ומפרשים את המציאות ואת ההתפתחויות, עמדות אלה שגויות מיסודן ואין בהן אפילו טיעון בסיסי חדש אחד שלא נטען כבר בכתובים ובע"פ מאות פעמים במרוצת 40 השנים האחרונות. עצם החזרה על הדברים אינה יוצרת מציאות חדשה או אמת חדשה ואינה מבססת מחדש, מה שהובן כבר ע"י הציבור כאחיזת עיניים ערבית במאבק לאומי היסטורי בין שתי תנועות לאומיות על אותה כברת ארץ. מאבק אינו מצב אידיאלי ובוודאי שאינו נטול קשיים והשפעות גם חיוביות וגם ושליליות. בין הצורך לעמוד בקשיים על השלכותיהם הנסבלות בהחלט, לבין ויתור על המהות הציונית, עדיף מאבק עד להשגת היעדים הציוניים.
