השבוע שמעתי ברדיו שיחה מרגשת עם פנחס רוטנברג, בנו של אייזיק רוטנברג ז"ל, שנרצח ב-31 במרס 1994 על-ידי שני פועלי בניין פלשתינים שאיתם עבד.
אייזיק שרד את השואה לאחר שהיה במחנה המוות סוביבור והיה מהמעטים שהצליח לברוח מהמחנה אבל נתפס על-ידי עוזרי הנאצים הפולנים אשר עינו אותו תחת שביים. בתום המלחמה הצליח אייזיק לעלות לארץ, להקים משפחה ואף להילחם במלחמת העצמאות ולשרוד גם אותה.
אייזיק, לדברי בנו, היה איש עמל, איש עבודת כפיים אשר היה יוצא מדי בוקר לעבודתו כאיש ישר דרך ומביא פרנסה למשפחה שהקים. גם אחרי שפרש לגמלאות לא היה יכול להישאר בבית והיה יוצא מדי יום למספר שעות לעבודת הכפיים בבנייה שכה אהב.
ב-31 במרס 1994, באתר הבנייה שבו עבד, כרע אייזיק על ברכיו בתיקון צינור ברצפה. שני בני עוולה פלשתינים ניצלו את הרגע שהוא כפוף ופניו אל הרצפה וקמו עליו עם גרזנים ורצחו אותו נפש במכות גרזן בראשו. סבא אייזיק לא שרד את המכות לאחר ששרד את אימי השואה ומלחמת העצמאות.
רוצחיו בני העוולה נתפסו ונשפטו למאסר עולם. במשפט סיפרו כי רצח אייזיק היה "כרטיס הכניסה" שלהם לארגון הטרור. תשע עשרה שנים לאחר הרצח המזעזע שחררה מדינת ישראל את אחד מרוצחיו לחופשי.
