גן עדן הדומה יותר לגיהינום

שניים מארבעת נהרות גן העדן - על-פי ספר בראשית - נמצאים בעירק. הפרת והחידקל נובעים בהרי טורקיה, זורמים דרך סוריה ועירק, מתאחדים בשט אלערב ומה שנותר ממימיהם נשפך למפרץ. בין הנהרות נחפרו תעלות רבות והן "העורקים" (בערבית "אלעירק") - עורקי החיים, המאפשרים לקיים חקלאות שלחין במדבר החם והיבש. ללא הנהרות והתעלות שביניהם, הייתה עירק מדבר צחיח ויבש. מי שרוצה לשרוד במדבר העירקי הלוהט חייב לחיות בקבוצה מלוכדת, חמושה, אלימה ומוכנה לקרב, כדי להגן על מקור המים והמחיה שלו. לאורך הדורות התיישבו בעירק קבוצות רבות, והן מהוות כיום את אוכלוסיית המדינה. יש בה ארבע קבוצות אתניות: ערבים, כורדים, טורקמנים ופרסים, המחולקים ליותר משבעים קבוצות שבטיות, שמונה דתות (מוסלמים, נוצרים, יהודים, זורואסטרים, צבאים, מנדעים, יזידים, בהאאים) ואין ספור עדות (המוסלמים מחולקים לסונים, שיעים, סלפים, צופים ואחרים, והנוצרים מחולקים לעדות קתוליות: קלדאית, סיריאנית, ארמנית, לטינית וביזנטית; עדות אורתודוכסיות: סיריאנית, ארמנית, מזרחית קדומה, אשורית, ביזנטית, קופטית (פליטים ממצרים); עדות פרוטסטנטיות: לאומית ואשורית, בנוסף לאדוונטיסטים ושומרי שבת (סובוטניקים). לענייננו חשוב לציין כי רבים מבני עירק המוסלמים רואים בבני הדתות האחרות אנשים המאמינים בדתות הלא נכונות, ועונשם משתנה בין חיים כ"בני חסות" ("אהל ד'ימה") כפי שנגזר על היהודים והנוצרים, ובין הברירה להתאסלם או להישחט בשל היותם כופרים. החיבור בין תנאי המחיה במדבר ובין ריבוי הקבוצות האתניות, השבטיות, הדתיות והעדתיות יוצר אוכלוסיה מפולגת ומקוטבת, מסוכסכת ואלימה, בעלת מסורת ארוכת דורות של מאבקים ונקמות דם. זהו מקור צרותיה של עירק.

אירן וסעודיה מאחורי הקליעים

הבריטים, בעלי המנדט על עירק, המליכו ב-1921 את פייסל על עירק, ואת אחיו עבדאללה כאמיר אמירות עבר הירדן. היה זה מעֵין "סידור עבודה" לבניו של השריף חוסיין מהחיג'אז, בתמורה לסיוע שהגיש להם במלחמת העולם הראשונה נגד האימפריה העותומנית. לכך שפייסל דיבר בניב סעודי ובני עירק הערבית מדברים בניב עירקי, לא הייתה משמעותית בעיניהם. בני עירק מעולם לא קיבלו את בית המלוכה שהשליטה עליהם בריטניה, כמו גם את העובדה שבריטניה קבעה את גבולות המדינה על-פי האינטרסים שלה - בעיקר הנפט - ולא על-פי רחשי ליבה של האוכלוסיה. המאבקים שליוו את כל תולדות עירק המודרנית - ובראשם המאבק בין הממשלה הערבית והחבל הכורדי והמתיחות הקבועה בין המיעוט הסוני והרוב השיעי - היו התוצאה המתחייבת מן ההרכב הדמוגרפי של עירק. לכן מדינה זו נשלטה לאורך 90 השנים האחרונות על-ידי קבוצות דיקטטוריות שכל אחת מהן דיכאה ביד רמה ובאגרוף ברזל את כל מי שלא השתייך לקבוצה השלטת. בשל אופי השלטון, שמרו חלקי האוכלוסיה על הנאמנות לקבוצה המסורתית, שכן זו הקנתה סוג של הגנה לחבריה מפני זעמו של השלטון, בשל יכולתו של הקולקטיב המסורתי המלוכד להחזיק כוח מגן, ולשאת ולתת עם השלטון המרכזי על חלוקת העוצמה. כדי לא להיות בעימות מתמיד עם הקבוצות השונות, מצא השלטון המרכזי דרכים לקנות את ראשי הקבוצות באמצעות זיכיונות כלכליים ותפקידים במערכת השלטונית. במושגים מערביים, התנהלות כזו נתפסת כשחיתות, בעוד שבמזרח התיכון היא כורח המציאות ונתפסת כטבעית. שני השליטים שעיצבו את תולדות עירק במחצית השנייה של המאה ה-20 היו אחמד חסן אלבכר (1968 - 1979) וסדאם חוסיין (1979 - 2003). אידיאולוגית וארגונית הם ביססו את שלטונם על רעיונות הבעת' והמפלגה שקמה להגשימם, אך בפועל הם ביססו את שלטונם על מערכת של איזונים בין דיכוי קשה וקניית מתנגדים פוטנציאליים, תוך יצירת יריבויות בין מתנגדיהם במטרה למנוע קואליציות נגד השלטון המרכזי. מדינה בלתי לגיטימית הנשלטת על-ידי שלטון בלתי לגיטימי זקוקה לאויב חיצוני שיאחד את המתנגדים לשלטון תחת המטרייה שלו. עירק מצאה באירן את האויב הזה, ולאורך שנים ניהלה נגדה מלחמות עקובות מדם: האחת בשנים 1974- 1975 נגד השאה והשנייה בשנים 1980 - 1988 נגד שלטון האיותאללה. במגמה להגביר את כוחה הכלכלי והמדיני של עירק על חשבון שכנותיה, כבש סדאם את כווית ב-1990. הוא חשב שהעולם יגנה את הכיבוש, אך יקבל זאת בסופו של דבר כעובדה מוגמרת. הוא טעה. במלחמה שארכה חמישה שבועות בינואר-פברואר 1991 הוא אולץ לסגת מכווית כשלצבא ולתשתיות האזרחיות של מדינתו נגרמו נזקים אדירים. אלא שהמלחמה ומשטר סנקציות שהוטל על עירק לא הביא לנפילתו של סדאם, כי דיקטטורים יודעים להפנות את הסבל אל האוכלוסיה, בעוד שהם לרוב נותרים ללא פגע. ב-2003 התגבשה קואליציה בינלאומית בראשות ארה"ב שתקפה את עירק. סדאם נעלם, וב-2004 נעצר, הועמד למשפט וב-2006 הוצא למוות בתלייה. אלא שהטרגדיה של עירק היא שלמרות שהקואליציה הבינלאומית שחררה את אוכלוסיית המדינה מהשלטון הדיקטטורי, לא התפתחו בה מנגנונים אזרחיים ופוליטיים המשוחררים מדפוסי החשיבה, ההתנהגות וההתנהלות המבוססים כולם על הנאמנות המסורתית לשבט, לקבוצה האתנית, הדתית והעדתית. על פני השטח קיימות מפלגות, נערכות בחירות, פרלמנט פועל וממשלה מתפקדת, אך בדיקה לעומק מגלה כי מנגנונים מודרניים אלה שהקנה להם השחרור מסדאם מייצגים באופן כזה או אחר מסגרות מסורתיות ומשמשים לניהול המאבקים המסורתיים ביניהן. אך הגרוע הוא שלמערכת, בעיקר מאז נסיגת הצבא האמריקני בסוף 2011, אין כוח אחד מאזן, המסוגל לכפות את סדר היום שלו על כל הגורמים המסוכסכים. כתוצאה מכך הממשלה אינה מתפקדת, חלקים מהמדינה, ובראשם החבל הכורדי, מתנהלים כמו מדינות עצמאיות, וארגוני ג'יהאד סוניים מפוצצים מכוניות תופת בשכונות שיעיות, ובתגובה כנופיות ג'יהאד שיעיות מפוצצות משאיות נפץ בשווקים של ערים סוניות. האנדרלמוסיה החברתית, הכאוס הפוליטי והריק השלטוני מזמינים השפעה של כוחות חיצוניים, ושתי שכנותיה של עירק שקועות עד צוואר במרחץ הדמים של ארץ הנהריים: סעודיה מממנת, מחמשת ומאמנת את המיליציות הסוניות, ואילו אירן מספקת את הכסף, הנשק והאימונים למיליציות השיעיות. בערוצים הרחבים של הפרת והחידקל, שניים מהנהרות שהשקו במימיהם את גן העדן, זורם כיום דמם של בני עירק ומזכירים דווקא את הגיהנום.

היעד: ה"טורפים" של וושינגטון

בכל אחד מחודשי 2013 נהרגו בפיגועים בעירק כמה מאות אנשים. כוחות הביטחון חדורים בסוכנים הפועלים למען ארגונים העוינים את המדינה, ולכן יכולתם להילחם ביעילות נגד הפיגועים והמפגעים מועטה. פוליטיקאים רבים הם אנשים שידיהם מגואלות בדם יריביהם, ומסירותם האלימה לבני קבוצתם היא זו שאפשרה להם להיבחר, "באופן דמוקרטי" כמובן. וכיוון שבעירק יש רוב שיעי, שולטת בה קואליציה שיעית בחסות אירנית, תוך דחיקת המיעוט הסוני לשולי הפוליטיקה, הכלכלה והחברה. פעילים פוליטיים סוניים נעצרים ונעלמים במרתפי עינויים שאינם נופלים בחומרתם ממרתפי העינויים של סדאם חוסיין, אלא שבמרתפים אלה התחלפו היוצרות: אז סוהריו של סדאם הסוני עינו שיעים, וכיום הסוהרים השיעים של נורי אלמאליכי, ראש הממשלה השיעי, מענים את הסונים. כמה מנהיגים סונים שהיו מזוהים בעבר עם מפלגת הבעת' ונמצאים כיום במאסר, עלולים להיות מוצאים להורג בתלייה. בינתיים סוריה, שכנתה של עירק ממערב, הצטרפה לרשימת מדינות "הכאוס הערבי" שהחל בתוניסיה בדצמבר 2010, וגם היא הופכת לבריכת דמים. סעודיה הסונית הווהאבית מסייעת בכסף, בנשק ובלוחמים לארגונים הסוניים הסלפים הג'יהאדיסטים הפועלים בסוריה נגד הדיקטטורה העלאווית, בהשראת רעיונות "אל-קאעידה", גם אם אינם נושאים את שמו המפורש על שפתותיהם. האמריקנים עומדים מול המתרחש בעירק משתוממים וחסרי אונים. אומנם אובמה מתפאר בכך שהוציא את הצבא האמריקני מעירק, אך "הדמוקרטיה" העירקית הופכת לנגד עיניו לבית מטבחיים, בהשפעה אירנית גוברת והולכת, ואין לו שום חשק לחזק שלטון עירקי כזה. מצד שני, אם השלטון בעירק יהיה חלש, עלולות מיליציות "אל-קאעידה" ו"המדינה האיסלאמית של עירק וסוריה" להשתלט על חלקים מהמדינה, בעיקר על חבל אלאנבאר שבמערבה המיושב בשבטים סוניים, שיהפוך לאפגניסטן חדשה, ואליה יצטרף חבל דיר א-זור שבמזרח סוריה לאחר שזו תתפרק. על-רקע זה מגיע נורי אלמאליכי ראש ממשלת עירק לביקור בוושינגטון לספר לאובמה על ההישגים של ממשלות עירק - ובמיוחד זו שלו - בשנים האחרונות: השיפור בהפקת הנפט ועליית ההכנסות ממנו; ירידה בשיעורי העוני ובממדי האבטלה; חזרה של פליטים שברחו מהמדינה בעשור האחרון; עלייה באיכות התזונה של ילדים ומבוגרים במקביל לירידה בתמותת תינוקות; שיפור באיכות מי-השתייה; עלייה בשיעור הילדים המקבלים חינוך סדיר; שיפור במעמד האישה ומתן הזדמנות לנשים להיבחר לפרלמנט; חיסול מחלת המלריה כמעט לחלוטין; קיום בחירות לפרלמנט ולשלטון המקומי באופן דמוקרטי וסביר. על-מנת לשמור על הישגים אלה וכדי להתקדם להישגים נוספים, זקוק אלמאליכי לנשק אמריקני שיאפשר לו להילחם ביעילות נגד הכוחות המאיימים להפוך את עירק לג'יהאדיסטן סונית בהשראה סעודית. הבעיה היא שנשק אמריקני, אם יימסר לממשלה השיעית, עלול לסייע לשיעים ההולכים איתה להפוך את עירק לג'יהאדיסטן שיעית, שתפעל בהשראה אירנית. אלמאליכי מעוניין בעיקר במל"טים מסוג "פרדטור" ("טורף") שיאפשרו לשלטון לתקוף פעילי ג'יהאד סוניים מבלי לסכן טייסים. מל"טים אלה הוכיחו את יעילותם בתימן, בפקיסטן ובאפגניסטן. אך מה יקרה אם אלמאליכי יאפשר לחבריו באירן לבדוק את המל"טים הללו כדי להכין אמצעים נגדם? איך יוכלו האמריקנים להפעיל נשק זה נגד אירן, אם וכאשר יחליטו לעשות זאת בעתיד? ומה יקרה אם האירנים ישתפו בסודות המל"טים את חבריהם הרוסים והסינים? הסכם שיתוף-הפעולה האסטרטגי שנחתם בין עירק וארה"ב ערב הנסיגה האמריקנית יהיה ברקע השיחות, שכן ארה"ב מחויבת ליציבות השלטון בעירק גם אם התנהגותו אינה מושלמת ואינה משקפת את ערכיה הדמוקרטיים של ארה"ב ואת האינטרסים האזוריים שלה. על אלמאליכי יהיה לגייס את כל כושר השכנוע שלו כדי להשיג את הסכמת ארה"ב - העייפה ממלחמות וממעורבות במשברי המזרח התיכון - לנקוט צעדים משמעותיים העלולים לסבך שוב את ארה"ב בביצה העירקית. גם המשבר בסוריה יהיה חלק מהדו-שיח עם אובמה. אלמאליכי מייצג את העמדה האירנית, ונוכחותו בוועידת ג'נבה השנייה, אם זו אכן תתכנס, עלולה להטות את הכף לטובת אסד. מצד אחד, אובמה אינו נלהב משיתוף הצמד עירק-אירן בוועידה, שכן הוא רואה באירן חלק דומיננטי מהבעיה, אך לא בהכרח חלק מהפתרון. מצד שני ברור כי אין טעם להחלטות שתתקבלנה בוועידה, אם צמד מדינות זה לא יכבד אותן ויפעל נגדן. השאלה העומדת ברקע ההתרחשויות בעירק היא האם יחדל הדם לזרום בפרת ובחידקל, בסוריה ובעירק, ומימי הנהריים ישובו להשקות את גן העדן כפי שעשו בתחילה?