ליקוי כרוני

שלוש "תופעות" משכו את תשומת ליבי אתמול בממלכת התקשורת הישראלית, שלושתן שליליות לטעמי ושלושתן חוזרות על עצמן כליקוי כרוני: א. הביזיון של האבטחה בישובי סובב עזה ב. התנועה לאיכות השלטון ג. דוד ויצטום, רשת א', כמנחה פנל בנושא יוזמת התחיקה של "יש עתיד" בתחום הנישואין החוץ-רבניים. לשלושתם אני מבקש להעיר מספר הערות קצרות.

אבטחת ישובי עזה

אתמול התבשרנו שהוחל בביצוע התוכנית הצה"לית לביטול השמירה בישובי עוטף עזה באמצעות נוכחות של חיילי צה"ל בישובים. צה"ל ושר הביטחון בראשו הסבירו שהדבר נעשה לאחר "עבודת מטה מקיפה", שהוכיחה שיש לצה"ל דרך אפקטיבית חלופית, וברוח הקיצוצים עליהם הוחלט לא מכבר - צה"ל מתייעל. האמנם?! יסלחו לי חכמינו, אבל אני מפקפק בהסבר זה. לאחר ששר הביטחון הקודם ברח לא פעם מאחריות למעשיו ו/או מחדליו, מוכיח לנו שר הביטחון הנוכחי שלמד היטב את השיעור. ההשערה שעומדת לנגד עיני היא שהמטרה העקרית של המהלך הצה"לי היא להקטין את מספר המטרות ה"נייחות" שאותן יכול החמאס לחטוף בהפתעה לצרכי מיקוח - "לקח אופרטיבי" שלמדה מערכת הביטחון מפרשת גלעד שליט. אין ספק שהחמאס שנמצא במצוקה מחפש דרכים להביך את ישראל ואת אבו-מאזן, וחטיפה לצרכי מיקוח היא דרך מצויינת, עם מינימום סיכון מבחינתו. ישראל בהתנהלותה בעניין שליט, ובעניין שחרור הרוצחים כיום, מזמינה זאת. אבו מאזן בהילולות המטופשות שהוא עורך למשוחררים מזמין זאת מהעבר השני. לאחר שנחשפה לאחרונה המינהרה המשוכללת משטח הרצועה לשטח מדינת ישראל, ולאחר שהוכח שישראל עדיין אינה יודעת להלחם ביעילות במינהרות והחמאס לא איבד כהוא זה את יוזמותיו המבצעיות, הגם שהוא זהיר יותר כיום, השיקול המרכזי של מערכת הביטחון הופך להיות התרחקות מהסיכון. הואיל והכוחות השומרים אינם, כפי שהוכח בעבר, מן העילית הלוחמת והסכון לחטיפה נמצא במגמת גידול - שומר נפשו ירחק. עד כאן האחריות לחיילים; אחריות הרובצת לפתחה של מערכת הביטחון לבדה. והיה ויחטף אזרח, תהיה זו בעיה של כולנו... את התושבים ותחושותיהם "לא סופרים" במערכת שיקולים כל כך מתקדמת, אעל-פי שהם העיקר בכל המשחק המטופש הזה, למי ששכח.

התנועה לאיכות השלטון

ראיתי לאחרונה את אחד הפירסומים של התנועה מהלל ומשבח את מעלליה בתחום הלחימה המשפטית בראשי הערים שנבחרו מחדש על-ידי הציבור אף על-פי שתלויים ועומדים נגדם כתבי אישום, מהם חמורים יותר על פניהם ומהם חמורים פחות. שמעתי גם את התבטאויותיו של היו"ר עו"ד אלעד שרגא, באותו נושא. בשני המקרים מתקבל רושם ברור שלא איכות השלטון היא המכוונת את פעילות התנועה אלא האובססיה המשפטית, התדמית, ותחושת ה"אתה בחרתנו" של ראשיה. "קידוש השם" של התנועה, הוא קידוש שם בית המשפט העליון, והמכשיר העיקרי לניהול אורחות החיים במדינה לדידה הוא בג"צ. השיפוט האפשרי-לגיטימי היחיד הוא זה שלה, ונורמה תקינה היא הנורמה שהיא מאשרת - מגלומניה, כבר אמרנו? הפעם הכריזה האגודה מלחמה על הציבור ועל ראשי הערים האמורים גם יחד, ובכך הגדישה את הסאה. הגיע הזמן לקרוא גם אותה לסדר. לא רק שהיא מתעלמת מהעובדה שבית המשפט חרג מהוראות החוק, והעמיד עצמו מעל למחוקק בטיעוני סרק של נורמות תקינות. לא רק שהציבור הצביע ברגליים נגד גישה זו של בית המשפט והוציא נגדו כרטיס צהוב. לא די שננקטת בכנסת יוזמת חקיקה הבאה לתקן ברוח המחוקק והשכל הישר את הלקונה הקיימת בחוק הנוכחי, והוצע פתרון ביניים סביר של נבצרות במטרה להתיר את הפלונטר המטופש שיצר בית המשפט - כל מה שהיה חסר לנו בתרחיש האבסורד הזה הוא תרומתה הבלתי-נחוצה והבלתי-מועילה של התנועה לאיכות השלטון; איזו איכות שלטון בדיוק היא משרתת כאן?! מזה זמן לא קצר מצטיירת בעיני התנועה ככלי בידי אחדים מראשיה ורבים משוטיה, לניצול נגישותם לערכאות המשפט בשל היותם עורכי-דין, לעריכת ניסיים מופלגים לעצב את חיינו הציבוריים על משפטיזציה עודפת עד זרא, במקום על דמוקרטיה אמיתית - להזכיר למי ששכח: דמוקרטיה היא שלטון העם, על-ידי העם, עבור העם. אין אבסורד גדול מזה שמי שרוממות איכות השלטון בפיו, עושה כל מה שלאל ידו בכדי לשבש את איכות השלטון הדמוקרטי בישראל. ואם יש באגודה מי שחושב ששלטון דמוקרטי הוא שלטון בית המשפט - טועה בגדול. שלטון בית המשפט, כמו כל שלטון אליטיסטי אחר, הוא שלטון אוטוקרטי ולא שלטון דמוקרטי. טוב יעשה בית המשפט אם לאחר כל הביזיונות בפרשה זו עד כה, יניח לכנסת לסיים את החקיקה מבלי להתערב בה, יקבע כפרשנות ממזערת נזקים שהתחיקה תחול על כל מי שנבחר בבחירות האחרונות לרשויות המקומיות, וידחה את העתירות של התנועה לאיכות השלטון מכל וכל. כך יציל גם אותה מבושת פנים ומאובדן מעט האמינות שעוד נותרה כלפיה בציבור ויחזיר אותה אולי לשפיות ולדרך המלך.

דוד ויצטום כמנחה; חוק "ברית הזוגיות" כנושא - ובמילים אחרות: הקטסטרופה הכפולה

בראש וראשונה עלי לומר שלדעתי ויצטום הוא מנחה לא טוב, בראש וראשונה משום שהוא אינו שולט בדיון אותו הוא מנחה, ונסחף בו לעבר נטיות ליבו. בפנל הנ"ל (31.10.13) הגדיל לעשות, והפך את הדיון: לדיון בלתי מאוזן שבו שלושה מתווכחים ובכללם המחה מציגים עמדה אחת, ופנליסט אחד, הרב הלברטל, מציג את העמדה האחרת. במאמר מוסגר חייבים לשאול היכן היו עורכי ומפיקי התוכנית שלא העירו לו על כך תוך מעשה. מאחר שהמנחה לא רק השתתף בדיון, אף השתלט עליו בהיקף הדיבור ובמניעת זכות מהרב הלברטל להציג את עמדותיו פרק זמן ראוי וללא הפרעות מתמידות שקטעו את רצף הדברים בצורה שאינה מתקבלת על הדעת. מפגש זה מן הראוי שישמש מודל בקורסים להדרכת מנחים - שלא היו מזיקים למרבית המנחים של רשת א' - לכיצד אין מנחים פנל הטרוגני שתפקידו ללבן סוגיה "כבדה" במינימום של זמן. "משחק הפוליטיקלי קורקט" אינו מבלבל איש. אם הכוונה היא להציג את עמדות יוזמי החקיקה החדשה המוצעת - בבקשה. יוזמנו רק הם. יאמר כך מראש ומשפט "הפוליטיקלי קורט" יתמלא על-פי הספר. אבל אם הכוונה היא לאזן הצגה אחת באמצעות הצגת העמדה הנגדית, או העמדות החלופיות לה, משמעות "פוליטיקלי קורט" אינה לזמן אנשים כדי לסתום את פיהם דה-פקטו, אלא לאפשר להם להתבטא ללא הפרעה במסגרת זמן דומה לזו שמקבלים נציגי העמדה העומדת לדיון. מאחר שבפנל זה באה לידי ביטוי מצד כל תומכי הצעת חוק "ברית הזוגיות", בורות משגשגת בתחומי-יסוד של היהדות הנוגעים לחשיבות מוסד הנישואין ודרכי הוצאתו לפועל, וכן ערכם בשימור המסורת היהודי, ערכי המשפחה ביהדות, והעיקר והטפל בתחום ההתקשרות בנישואין כמו גם בהתרת נישואין - הניהול הקלוקל של הדיון פגע באפשרות ללבן בשכל ישר ובראש פתוח, לפחות את עיקרי הדברים. אני חייב לציין שגם הרב הלברטל לא עשה עבודה יוצאת מהכלל בהסברת עמדותיו ובמתן תשובות טובות לשאלות טובות שבצבצו פה ושם במהלך ה"ריב" הקולני שנקרא דיון טלוויזיוני מצוי. אין ספק שלהיותו במיעוט בפורום, לעובדה שתרבות דיון אינה החלק החזק שלנו, לניהול הכושל של הפורום ולפופוליזם שהנחה את הרב-שיח המדומה הזה, היה משקל ניכר בתוצאה זו. אבל נקודה אחת חייבת בכל זאת ביקורת. הרב הלברטל בא לדיון זה מצוייד בסיסמאות העבר של הוויכוח בסוגיות הנישואין בישראל - שעיקרן שמירת אחדות העם. זו בוודאי מטרה ראויה, אבל חובת הרבנות והמגזר הדתי להבין עוצמתה של היהדות אינה נגזרת אך ורק משימור דוגמטי של מתכוני עבר ופרשניות עבר. עוצמתה נגזרת מהיותה תורת חיים. כתורת חיים עליה לתת תשובות ענייניות לסוגיות אקטואליות, ועליה לעשות זאת בזמן רלוונטי וללא עינויי דין ונפש מיותרים. זה כיום מבחנה הגדול דווקא אל מול פני המודרנה, התקשורת הפתוחה, קיבוץ הגלויות המתרחש בארץ, וריבוי הרבדים ביהדות ברצף שבין חרדיות קיצונית, לחילוניות דווקאית. תפקיד ההלכה היהודית לספק תשובות שתצמצמנה ככל האפשר את השוליים המספריים בשני קצות הרצף. רק כך תשמר את העם היהודי ותצילנו משמד באמצעות התבוללות. קצב ההתבוללות מהיר כיום בהרבה מקצב הריבוי הטבעי, ולכן משימה זו קריטית. הרב הלברטל שהופיע בפנל האמור לא היה במיטבו או כלל אינו מתאים כדי לייצג גישה ממוסדת של רבנות שמודעת היטב לצוק העיתים ומוכנה להלחם בתיסכולים ובקשיים שחווים רבים מדי בישראל בבואם להשתלב במסגרות שאותן מנסה המדינה היהודית לאמץ כדרך מחייבת לכל על בסיס המסורת והתרבות היהודית.