יהודים בעלי תודעה היסטורית, זוכרים את צוררי ישראל שהתאמצו לפגוע בנו כל אחד בזמנו. אומנם בדור האחרון נוטים לזכור רק את הצורר הבולט האחרון, את היטלר ימ"ש, אבל לעניות דעתנו זו תופעה שאינה נובעת מתודעה היסטורית יהודית אלא מזו הישראלית. בתודעה היהודית זוכרים את פרעה ואת המן וגם את אנטיוכוס. ואין פלא, הרי יש לנו חגים לזכר הצלתנו ממזימות הרשע שלהם. ואת הצוררים הנ"ל מתעבים היהודים, לא רק באופן אישי, אלא כאבות טיפוס, דמויות שֶכְּמוֹתָם עלולים לצוץ בכל דור. התודעה הזאת אמורה לסייע לנו בזיהוי מגמות של טיפוסים מהסוג הנאלח ולהעניק לנו את הזמן הדרוש למצוא דרכי התמודדות עם התופעה. כידוע, לא תמיד התודעה הזאת עזרה, לא תמיד הצלחנו למנוע מראש פגיעות בנו. וכבר הזכרנו את הצורר הנורא מלפני כמה עשרות שנים, כמשל.
איזה צורר גרוע יותר
הזכרנו, רק כדוגמה, כמה שמות בולטים של צוררים הצרובים בתודעתנו ההיסטורית, כאשר ראש וראשון להם הוא פרעה, אבל היו - ומן הסתם עדיין ישנם - צוררים שמשום מה אינם קיימים בתודעתנו ככאלה. אחד מהם מככב בפרשת השבוע שלנו, לבן הארמי; על אודותיו אנחנו קוראים בהגדה של פסח את הקביעה כי הוא היה גרוע מפרעה, "ש(כן) פרעה לא גזר (מיתה) אלא על הזכרים, ולבן ביקש לעקור את הכל". הרבה פירושים נאמרו להסברת משפט זה; מפשט הכתובים בפרשת השבוע ברור שלבן לא ביקש להשמיד את ישראל פיזית, הוא "רק" ביקש לבולל אותנו בין העמים. וזה נחשב גרוע יותר מפרעה שחיפש עצות להשמדתנו הפיזית. זהו הפירוש המקובל למשפט הזה, שפגיעה רוחנית גרועה יותר מפגיעה פיזית. אלא שלעניות דעתנו יש בזה הרבה מֵעֵבֶר, והמֵעֵבֶר הוא בצורת הצגת הדברים על-ידי הצורר.
צורר בתחפושת
לבן הארמי היה דודו של יעקב, אחי אמו; יעקב בורח אליו מפני שאיפת הנקם של עשו ומספר ללבן את כל הסיפור. לבן מגיב בדרך די צפויה [בראשית כ"ט]: [יד] וַיֹּאמֶר לוֹ לָבָן, אַךְ עַצְמִי וּבְשָׂרִי אָתָּה; וַיֵּשֶׁב עִמּוֹ, חֹדֶשׁ יָמִים. בחודש הזה יעקב אינו מתבטל, הוא מסייע ללבן בביצוע משימות שונות עד שלבן מתעורר: [טו] וַיֹּאמֶר לָבָן, לְיַעֲקֹב, הֲכִי-אָחִי אַתָּה, וַעֲבַדְתַּנִי חִנָּם; הַגִּידָה לִּי, מַה-מַּשְׂכֻּרְתֶּךָ. הוגן מאוד, לא? יעקב זוכר שמעבר להתרחקות מאחיו הזומם להרגו, יש לו עוד משימה חשובה, לשאת אישה; וזה השכר שהוא מבקש: [יח] וַיֶּאֱהַב יַעֲקֹב, אֶת-רָחֵל; וַיֹּאמֶר, אֶעֱבָדְךָ שֶׁבַע שָׁנִים, בְּרָחֵל בִּתְּךָ, הַקְּטַנָּה. לבן מסכים בשמחה; בשבילו זו הזדמנות (עסקית) מצוינת, הוא מקבל - באותו מחיר - גם עובד יעיל ונאמן וגם שידוך טוב לבת, מה רע?! [יט] וַיֹּאמֶר לָבָן, טוֹב תִּתִּי אֹתָהּ לָךְ, מִתִּתִּי אֹתָהּ, לְאִישׁ אַחֵר; שְׁבָה, עִמָּדִי. והעסקה יוצאת לדרך לשביעות רצון כל הצדדים.
תמימותו של יעקב
חלפו שבע שנים, הגיע מועד הפירעון ויעקב מבקש לקבל את שכרו, לשאת את רחל לאישה. טוב, חתונה זה לא דבר פשוט: [כב] וַיֶּאֱסֹף לָבָן אֶת-כָּל-אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם, וַיַּעַשׂ מִשְׁתֶּה. לכאורה, לכבוד חתונתם של יעקב ורחל, אבל ללבן היה רעיון אחר, יש לו בת גדולה יותר, לאה, וצריך למצוא לה פתרון: [כג] וַיְהִי בָעֶרֶב--וַיִּקַּח אֶת-לֵאָה בִתּוֹ, וַיָּבֵא אֹתָהּ אֵלָיו; וַיָּבֹא, אֵלֶיהָ. יעקב, תמים שכמותו, אינו מרגיש בתרמית בזמן אמת: [כה] וַיְהִי בַבֹּקֶר, וְהִנֵּה-הִוא לֵאָה; והוא בא בטענות אל לבן: וַיֹּאמֶר אֶל-לָבָן, מַה-זֹּאת עָשִׂיתָ לִּי--הֲלֹא בְרָחֵל עָבַדְתִּי עִמָּךְ, וְלָמָּה רִמִּיתָנִי. איזו שאלה, רק איש ממש תמים יכול לשאול כך, "למה רמיתני"; מה זאת אומרת למה? הוא רימה אותך כי חשב שזה משתלם לו. נקודה. אבל הנחות היסוד של יעקב קצת שונות מאלה של דודו שכעת הא גם חמיו. השאלה היא אם ילמד לקח וידע להתמודד בהמשך.
היתממות של רמאי
גם קודם ידע יעקב עם מי יש לו עסק, הוא הוזהר על כך מראש, אבל כנראה חשב "לי זה לא יקרה"; אלא שהידיעה שיש לו עסק עם רמאי לא הצילה אותו, זה קרה לו, לבן רימה אותו ובגדול. לבן, כדרכם של רמאים, מתחמק, הוא מטיל את האחריות על הסביבה ועל מנהגים קדומים: [כו] וַיֹּאמֶר לָבָן, לֹא-יֵעָשֶׂה כֵן בִּמְקוֹמֵנוּ--לָתֵת הַצְּעִירָה, לִפְנֵי הַבְּכִירָה. ובו במקום הוא מציע פתרון: [כז] מַלֵּא, שְׁבֻעַ זֹאת; וְנִתְּנָה לְךָ גַּם-אֶת-זֹאת, בַּעֲבֹדָה אֲשֶׁר תַּעֲבֹד עִמָּדִי, עוֹד, שֶׁבַע-שָׁנִים אֲחֵרוֹת. ליעקב אין ברירה וכדי לזכות ברחל הוא עובד שבע שנים נוספות, ובאותה נאמנות: [כח] וַיַּעַשׂ יַעֲקֹב כֵּן, וַיְמַלֵּא שְׁבֻעַ זֹאת; וַיִּתֶּן-לוֹ אֶת-רָחֵל בִּתּוֹ, לוֹ לְאִשָּׁה. ארבע עשרה שנים עבד יעקב עבור לבן תמורת שתי נשיו והעשיר את לבן עושר גדול. עד כדי כך שבתום התקופה, בעת שיעקב מבקש לשוב לארצו ולבן רוצה שיישאר, הוא אומר לו [פרק ל', כ"ז]: ...אִם-נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ; נִחַשְׁתִּי, וַיְבָרְכֵנִי ה' בִּגְלָלֶךָ.
תרבות של רמייה
יעקב נשאר לעבוד אצל לבן והפעם תמורת שכר מוסכם, שאמור היה להיות הוגן. וזה מה שדרש יעקב בשכרו: [לב] אֶעֱבֹר בְּכָל-צֹאנְךָ הַיּוֹם, הָסֵר מִשָּׁם כָּל-שֶׂה נָקֹד וְטָלוּא וְכָל-שֶׂה-חוּם בַּכְּשָׂבִים, וְטָלוּא וְנָקֹד, בָּעִזִּים; וְהָיָה, שְׂכָרִי. הסימנים האלה מאפיינים רק חלק קטן מהצאן ואותם ביקש יעקב בשכרו. לבן הסכים והעסקה יצאה לדרך. אלא שמהר מאוד התברר כי שכרו של יעקב תופח מעבר לצפוי, כי פתאום רוב הצאן שנולדו נשאו את אותם סימנים שקודם היו במיעוט. לבן הזדרז לשנות את התנאים, להחליף את משכורתו של יעקב בהתאם לשינויים שהתחוללו בצאן. כך זה חזר על עצמו פעמים רבות. ובלשונו של יעקב [פרק ל"א]: [ז] וַאֲבִיכֶן הֵתֶל בִּי, וְהֶחֱלִף אֶת-מַשְׂכֻּרְתִּי עֲשֶׂרֶת מֹנִים; וְלֹא-נְתָנוֹ אֱלֹקִים, לְהָרַע עִמָּדִי. [ח] אִם-כֹּה יֹאמַר, נְקֻדִּים יִהְיֶה שְׂכָרֶךָ--וְיָלְדוּ כָל-הַצֹּאן, נְקֻדִּים; וְאִם-כֹּה יֹאמַר, עֲקֻדִּים יִהְיֶה שְׂכָרֶךָ--וְיָלְדוּ כָל-הַצֹּאן, עֲקֻדִּים. [ט] וַיַּצֵּל אֱלֹקִים אֶת-מִקְנֵה אֲבִיכֶם, וַיִּתֶּן-לִי.
הבריחה מהרע
לבן ניסה לבנות יחסי תלות בינו ובין יעקב, לשלוט בו; שיעקב יהיה תלוי בלבן לפרנסתו ולא יהיה עצמאי מדי, שלא יפתח רעיונות. הוא לא לקח בחשבון את הנחת היסוד של יעקב, שהגורם המחליט היחיד הוא הקב"ה ורק בו הוא תלוי, ומרצונו המלא. עם זאת, יעקב כבר הכיר את לבן היטב והבין שלא ייתן לו לשוב לביתו עם כל רכושו; לכן הוא מערים על לבן, אוסף את כל מה שיש לו ומסתלק כשלבן נמצא רחוק ממנו: [יז] וַיָּקָם, יַעֲקֹב; וַיִּשָּׂא אֶת-בָּנָיו וְאֶת-נָשָׁיו, עַל-הַגְּמַלִּים. [יח] וַיִּנְהַג אֶת-כָּל-מִקְנֵהוּ, וְאֶת-כָּל-רְכֻשׁוֹ אֲשֶׁר רָכָשׁ--מִקְנֵה קִנְיָנוֹ, אֲשֶׁר רָכַשׁ בְּפַדַּן אֲרָם: לָבוֹא אֶל-יִצְחָק אָבִיו, אַרְצָה כְּנָעַן. הדבר נודע ללבן והוא פותח במרדף: [כג] וַיִּקַּח אֶת-אֶחָיו, עִמּוֹ, וַיִּרְדֹּף אַחֲרָיו, דֶּרֶךְ שִׁבְעַת יָמִים; וַיַּדְבֵּק אֹתוֹ, בְּהַר הַגִּלְעָד. המפגש ביניהם טעון ביותר, כדאי לקרוא הכל במקור, לענייננו חשוב לדעת שכאן הוא חושף את פרצופו האמיתי.
חשיפת הרוע
לבן אומר ליעקב: [כט] יֶשׁ-לְאֵל יָדִי, לַעֲשׂוֹת עִמָּכֶם רָע; וֵאלֹקֵי אֲבִיכֶם אֶמֶשׁ אָמַר אֵלַי לֵאמֹר, הִשָּׁמֶר לְךָ מִדַּבֵּר עִם-יַעֲקֹב--מִטּוֹב עַד-רָע. בשלב מסוים גם יעקב כועס והוא מטיח בלבן דברים קשים. בין השאר, אחרי שהוא מזכיר ללבן את ההתנהלות הנכלולית שלו לאורך השנים, הוא אומר לו: [מב] לוּלֵי אֱלֹהֵי אָבִי אֱלֹקֵי אַבְרָהָם וּפַחַד יִצְחָק, הָיָה לִי--כִּי עַתָּה, רֵיקָם שִׁלַּחְתָּנִי; אֶת-עָנְיִי וְאֶת-יְגִיעַ כַּפַּי, רָאָה אֱלֹקִים--וַיּוֹכַח אָמֶשׁ. לבן מגיב במילים החושפות את המניעים הכי נסתרים שלו: [מג] וַיַּעַן לָבָן וַיֹּאמֶר אֶל-יַעֲקֹב, הַבָּנוֹת בְּנֹתַי וְהַבָּנִים בָּנַי וְהַצֹּאן צֹאנִי, וְכֹל אֲשֶׁר-אַתָּה רֹאֶה, לִי-הוּא; וְלִבְנֹתַי מָה-אֶעֱשֶׂה לָאֵלֶּה, הַיּוֹם, אוֹ לִבְנֵיהֶן, אֲשֶׁר יָלָדוּ. וזו הסכנה הגדולה הטמונה בלבן יותר אפילו מבפרעה, החתירה לבטל את מציאות היהודים בדרכי נועם כביכול, לבולל אותם בתרבות הארמית.
לא לשקר
דיברנו בעבר על כך שמלחמת התרבות הזאת של דורנו, היא המכונה בחז"ל "מלחמת גוג ומגוג". במסגרת המלחמה הזאת הגויים מנסים "לתרבת" אותנו, הם טוענים שזה לא תרבותי שנשלוט בירושלים למשל, ונעזרים בכך ביהודים שונאי יהדות. ואנחנו דנים איתם כאילו באמת יש על מה לדון ומשום מה נמנעים מחשיפת השקרים הבוטים שהם משמיעים. אלא שהסכמה שלנו לשיח השקרי הזה אינה יכולה להביא תוצאה טובה עבורנו. להפך, היא רק מזיקה לנו. עלינו ללמוד מיעקב אבינו, שסירב לשתף פעולה עם השפה השקרית של לבן וכך הצליח לגבור עליו. הוא גם ידע להטיח בלבן את רמאותו בלי כחל ושרק: [מא] זֶה-לִּי עֶשְׂרִים שָׁנָה, בְּבֵיתֶךָ, עֲבַדְתִּיךָ אַרְבַּע-עֶשְׂרֵה שָׁנָה בִּשְׁתֵּי בְנֹתֶיךָ, וְשֵׁשׁ שָׁנִים בְּצֹאנֶךָ; וַתַּחֲלֵף אֶת-מַשְׂכֻּרְתִּי, עֲשֶׂרֶת מֹנִים.
לדבוק באמת
השבוע ראיתי כמה כותרות חדשותיות שעוררו אצלי את השאלה אם מנהיגינו שומעים את מה שהם עצמם אומרים. משהו מעין "תשמענה אוזניך מה שפיך מדבר". למשל, באירן חגגו משמרות המהפכה והשמיעו קריאות "מוות לאמריקה"; ראש הממשלה שלנו ניצל זאת כדי לגלות לאמריקנים שזו האווירה האמיתית בטהרן וביקש שלא יאמינו לדברי הנועם שלהם. מצד שני, הוא עצמו מנהל דיאלוג עם הפלשתינים שהקריאות שהם משמיעים ביחס אלינו אינן פחות חמורות מאלה האירניות כלפי ארה"ב. אז איפה פה האמת? והוא באמת מצפה שיאמינו לו? קל מאוד לטעון ביחס למדינות המערביות כי הן נוהגות כלפינו כמו לבן הארמי, אבל אינני יודע אם אפשר לצפות מהן ליחס אחר כל עוד אנחנו דבקים בשפה השקרית, שכאילו ייתכן שלום עם השונאים המושבעים שלנו. הגיע הזמן שנלמד מיעקב אבינו, נביט למציאות בעיניים ונדבר אמת; כי רק בדרך זו נזכה לשלום אמיתי.
