ביום שני נפגש נתניהו בכנסת עם ראשי רשויות מהליכוד. שרים וח"כים לא הוזמנו למפגש. נתניהו אוהב להתנהל עם המפלגה לבדו, ולרוב משתדל לא לשתף את הצמרת הפוליטית שלה במפגשים מהסוג הזה. לעתים שרי הליכוד מפעילים לחץ, ונכנסים. הפעם, בסיעה לא התאמצו לדאוג מראש לאישורי כניסה.
המפגש נתפש כאירוע שוליים כשטרם הסתיימה חלוקת התפקידים בעקבות מינוי ליברמן. סיבה נוספת הייתה כנראה שהפעם היוזמה לא הגיעה מלשכת ראש הממשלה: ראש עיריית מודיעין,
חיים ביבס, שמעוניין להיבחר ליו"ר מרכז השלטון המקומי, הוא שפעל לארגן את המפגש.
מירי רגב נכנסה ללא הזמנה, והתיישבה. לא מנומס לסלק ליידי מהחדר, גם אם באה ללא הזמנה, ונתניהו הוא ג'נטלמן. עם מירי רגב או בלעדיה, נתניהו מרגיש
הרבה יותר בטוח כשהשרים וראשי מוסדות הליכוד אינם חוצצים בינו לבין השטח ואינם גונבים תשומת לב. מצד אחד, לנתניהו אין יריב בעל סיכויים שיטען לכתר. מצד שני, המפלגה שלו היום היא מפלגה לעומתית.
זה התחיל בוועידת הליכוד, שחבריה דרשו במפגיע הצבעה חשאית בבחירות לנשיאות לפני כשנה וחצי. המצב החריף לאחר הסכם האיחוד הכושל עם ישראל ביתנו. השבוע, באיחור של שנה, כינס יו"ר מרכז הליכוד
דני דנון את הנשיאות שנבחרה. זו החליטה, בין היתר, שוועידת המפלגה שתתכנס בדצמבר תדון בהצעה שהגיש חבר מרכז המקורב לדנון – להפריד בין שתי הסיעות.
הוועידה אמורה לדון בשינוי חוקת המפלגה. על פניו, אלו שאלות פרוצדורליות משעממות (מלבד שאלת ההיפרדות בין הליכוד לישראל ביתנו, שאינה קשורה לשינויים בחוקה). אלא שכמעט כל דיון פרוצדורלי הוא ביטוי לעימותים בתוך המפלגה.
לאחרונה גדל הקרע בין נתניהו לישראל כ"ץ. נתניהו זעם על כ"ץ שיצא נגד שחרור מחבלים, אולם מאחורי הקלעים עמדה דרישתו של כ"ץ להקים ועדת בדיקה שתחקור את קמפיין הבחירות של הליכוד. כ"ץ מכוון ליריביו הפוליטיים
גדעון סער ו
גלעד ארדן שהובילו את הקמפיין, אבל נתניהו חושש שהוועדה תפגע גם בו, ולוּ בעקיפין.
סער וארדן יעלו הצעות משלהם. כ"ץ ודנון יקדמו הצעות ברוח שונה. הכול על השולחן – החל מביטול תוצאות הבחירות למוסדות המפלגה וכלה בהחזרת הסמכויות למרכז. יש גם הצעות הזויות לחלוטין. ככל הנראה, מה שהיה הוא שיהיה. אבל בינתיים מתרקם ציר סער-ארדן מול כ"ץ ודנון – לאחרונה נוצר שיתוף פעולה בין השניים.
סילבן שלום, כמו תמיד, מחכה, ומשה (בוגי) יעלון תופס מרחק.
במטוטלת הפוליטית הפנים-מפלגתית, נתניהו מתרחק היום מכ"ץ, אף שכ"ץ אינו מאיים עליו: הוא לא טוען לכתר. במישור המדיני, מדובר בשלושה ראשי מוסדות לעומתיים: גם דנון, גם כ"ץ וגם אלקין דוגלים בקו מדיני תקיף. המרכז, המזכירות, הלשכה.
וכמעט ללא הבדלים פוליטיים, קיימת התנגדות גורפת למיזוג עם ישראל ביתנו. המרכז לא ישריין מקומות לאנשי ליברמן. בשום פנים ואופן. השאלה אם יש למרכז סמכות ואפשרות לכפות על נתניהו הפרדת סיעות בכנסת מוטלת בספק. אבל החלטתו של דנון נועדה לשדר מסר לליברמן.
ב-24 בנובמבר יתכנס מרכז ישראל ביתנו. לא ברור אם ליברמן יחליט עד אז בשאלת פירוק האיחוד בכנסת. אולי ימשוך זמן, ואולי לא ירצה להצטייר כמי שדחפו אותו החוצה. על כך בונה דנון; ליברמן עצמו אינו מעוניין לשמר את המצב הקיים. מבחינתו, זה או מיזוג או הפרדה. ונתניהו, גם אילו רצה, אינו מסוגל להעביר בליכוד החלטה על המיזוג.
בינתיים, שר החוץ החדש-ישן תובע מראש הממשלה את דג הזהב – את מלוא הסמכויות, כולל אחריות על היחסים עם ארצות הברית, שהם נחלתו של ראש הממשלה. ספק אם יקבל את מבוקשו, אם כי בכירים בליכוד מעריכים שייתכן שיקבל חלק מסמכויותיו של שטייניץ. כי מה כבר שטייניץ יכול לעשות.