חברה מהלימודים טסה לגרמניה, לברלין. כשראיתי את הפרסומים שלה בפייסבוק לא יכולתי שלא לתהות אם המחשבה המיתית שהתקשורת מייצרת סביב ברלין היא אמיתית. ישראלים נמשכים לעיר הזו. זה אמיתי. למה זה קורה? אני לא יודע. לא מבין איך אפשר לדרוך על אדמת גרמניה. השבוע, בשיעור המשותף שלנו, ראיתי אותה לראשונה מאז חזרה. השהות שם לא הייתה ארוכה במיוחד, היא שהתה שם במשך שבוע, אפילו פחות. בפניה מצאתי דוק של עצבות. "אני בדיכאון", היא אמרה.
נדהמתי. "מהחזרה לארץ?". היא הנהנה בעצב. "זה כל כך שונה שם. פה כל הזהות שלנו נקבעת על קונפליקט". שמעתי את המילים הללו בעבר, בעיקר מחברים אמריקנים שלא גדלו כאן. "אתה תמיד חייב לבחור צד. יהודי? דתי או חילוני? ימין או שמאל? מזרחי או אשכנזי? זה פשוט מול הפנים שלך, וזה שם כל הזמן. ובברלין הכל פשוט כל כך. אין צורך בזהויות, אף אחד לא שופט אותך על מה שאתה או על מי שאתה. הם מקבלים הכל. זה קוסמופוליטי לחלוטין". מיד קפצה לראשי המחשבה הרגילה – הנה, לנגד עיניי, נוצרת לה יהודייה מתבוללת לעתיד. מחשבה ארוגנטית למדי, אך ביקשתי לבחון אותה. "את לא מפחדת שבתוך כל הקוסמופוליטיות הזו האדם מתבטל, נעלם?" שאלתי.
"לא, מה פתאום", אמרה בעודה מראה לי כמה אני לא תופס את העוצמה הברלינאית. "זה משהו אחר. הם לא מבטלים את כולם, הם מקבלים את הכל". היא סיפרה לי על מוזאונים שונים לזכר השואה שיש שם, על מבנה אבנים שחור וגדול, בו יש מעבר במרכז שהופך ונעשה צר עד שלא רואים את הקצה. "היינו בסיור עם קבוצה מודרכת, והמדריכה לא ידעה להסביר מה זה, ואתה יודע איך אני, הייתי חייבת לומר את דעתי", ישראלית אחרי הכל, "והסברתי לקבוצה שבעצם זה מתאר היטב את מה שעבר על היהודי בזמן השואה. ככל שהוא נכנס אליה יותר, הוא יודע פחות איך הוא יוצא. אין אור, אין דרך יציאה, והכל מפחיד ומאיים והוא תוהה כל הזמן אם יש דרך יציאה". הם הקשיבו, הם קיבלו, הם החכימו ממנה.
והיא הרגישה שמקבלים אותה. כפי שהיא. לא כי היא דתייה, לא כי היא חילונייה, לא כי יהודייה ולא כי היא ישראלית, כי היא אדם. אדם באשר הוא אדם. שווה בין שווים. אין אדם נרדף שלא מייחל לתחושה הזו. ולכן, כשהיא שבה ארצה, היא שבה גם אל אותו מתח מתמיד של דעות. אחרי שבוע בלי להיות חייבת לבחור צד, היא מוכרחה. זה בעל כורחה.
"זה מציק לי", הודיתי בפניה. "איך חוזרים לארץ ונכנסים לדיכאון?". חשבתי על זה. נזכרתי בתחושות האישיות שלי מהפעם האחרונה בה הייתי בחו"ל, איך הרגשתי כאילו כולם סביבי פרובינציאליים, ואין להם מושג מה הולך בעולם האמיתי. לא שאני באמת ידעתי, אבל ככה הרגשתי. חוסר ההבנה שלי שיגע אותי. למה ברלין? למה דיכאון? ו/אולי בעצם – למה כל כך מורכב פה? פעם חשבתי שזה יפה, שהמדינה שלנו מורכבת מכל מיני קבוצות עם נטייה להאמין שאפשר לשנות את דעת כולם ולהוביל את המדינה בדרך שלהם, ולפתע הבנתי – זה פשוט מתיש. אין לזה תכלית, ואף אחד לא מקבל אף אחד.
אז הלכתי על המקור, ושאלתי אותה: "ואם היינו מדינה עם ייעוד?". היא לא הבינה אותי בהתחלה, אז הסברתי. "אם היינו מדינה שלא מתעסקת בשטויות כמו הקונפליקט עם הערבים, אלא קובעים ערכים בפני עצמנו". אם במקום להביט אחורה אל ההיסטוריה ולראות שם את זיגמונד פרויד, את אלברט איינשטיין, את קארל מארקס, כמעצבי הציוויליזציה המערבית, היינו הופכים את עצמנו להיות הם. "אם היהודים עיצבו את עולם המערב, איך זה שכשכולנו מרוכזים במקום אחד זה לא קורה?" חידדתי. אם עשינו זאת בעבר כיחידים, למה שלא נעשה זאת כעם? "האם אז היית רוצה לחיות במדינה כזאת?" שאלתי לבסוף. "כן, ברור", היא השיבה.