החלטת ממשלה על שחרורם של מחבלים פלשתינים, שנדונו למאסר על-ידי בתי המשפט בישראל, לפני ריצוי מלוא עונשם אינה ניתנת למימוש ללא הסכמת נשיא המדינה להפחית את תקופת המאסר שנגזרה עליהם. אין לי ספק שהממשלה אינה מקבלת החלטה כזו בשמחה. היא ודאי סוברת שלא היה מנוס מקבלתה בגלל הנסיבות וההתרחשויות שבהן הייתה נתונה באותה עת (ככפיית השחרור על-ידי מעצמה עולמית, כחשש מהחמצת הסכם-שלום), או בגלל ההכרח בשחרור אחד מאזרחיה (כגלעד שליט) מידי האויב. אבל לא כל אזרחי המדינה חושבים ששיקול הדעת של הממשלה הפיק מסקנה נכונה. לא כולם משוכנעים שהיה הכרח בהחלטת הממשלה, ויש מהם הבטוחים שהחלטת השחרור היא החלטה גרועה ביותר, אולי אף הרת אסון ברמיסתה את ממד ההרתעה מהרוצים לכלותנו, בחיזוק שונאינו ובזלזול בפסקי הדין שניתנו בבתי המשפט שלנו.
חסר כל שיקול דעת
לא מן הנמנע שבאחד הימים יימנה האזרח מספר אחת של המדינה, הנשיא, על האזרחים החרדים מההשלכות הביטחוניות של החלטת הממשלה, או שליבו לא יתן לידו לחתום על חנינת רוצחי נשים, גברים וטף רק בגלל היותם יהודים שהיו זמינים למאכלת שבידיהם. אז הוא יסרב לבקשת הממשלה ולא יחתום על כתב החנינה. סירובו יהיה מוחלט. נראה שאפילו בג"ץ הכל יכול בפרשנות מרחיקת לכת של חוקי המדינה, לא יוכל לו, שהרי קבע המחוקק בחוק יסוד נשיא המדינה ש"לא יתן נשיא המדינה את הדין לפני כל בית משפט או בית-דין בשל דבר הקשור בתפקידיו או בסמכויותיו, ויהיה חסין בפני כל פעולה משפטית בשל דבר כזה". בהעדר החנינה הנשיאותית מה תעשה הממשלה? תחזיר לכלאם את הרוצחים הממתינים לשחרורם באותו לילה (כי שמותיהם מתפרסמים רק 48 שעות לפני השחרור) או תמהר לכנס את הכנסת לדיון לילי שבו תנסה להעביר בשלוש קריאות מהירות הצעת חוק המאפשרת את השחרור ללא חנינת הנשיא.
הסמכת הנשיא "לחון עבריינים ולהפחית עונשים" מעוגנת בחקיקה מאז תחילתו של חוק המעבר משנת 1949 ועתה - "לחון עבריינים ולהקל בעונשים על-ידי הפחתתם או המרתם" - בחוק יסוד הנשיא משנת 1964. באף אחד מהחוקים, אף לא בהצעות החוק, לא הוסבר מי הוא "עבריין", ולא פורטו השיקולים שיעמדו בפני הנשיא בבואו להחליט על הענקת החנינה או על סירובו. ההיגיון הפשוט היה ש"עבריין" הוא מי שהורשע במשפט הפלילי, שהרי כל עוד לא הורשע הוא אינו נזקק לחנינה, ושהענקת החנינה היא ביטוי לחמלה של החברה, המתגלמת בדמות הנשיא, על העבריין בשל נסיבות שנוצרו אחרי שנגזר דינו (כתוצאה מחרטתו הכנה על מעלליו אחרי ריצוי תקופה נאותה של תקופת מאסרו, מחלה קשה שהכבידה על מאסרו מעבר למידה הראויה של הענישה וכדומה). אבל ההיגיון הפשוט אינו נחלתם של משפטנים. בהעדר קביעה בחוק ש"עבריין" הוא רק מי שהורשע, הוחלט ש"עבריין" הוא כל מי שמודה (לאו-דווקא בבית משפט) בביצוע עבירה. הודות להשקפה זו הסתיימה פרשת קו 300 בחנינת כל המעורבים בה ללא משפט. בהעדר הנחייה חוקית לחנינה בגלל חמלה בלבד, הפך סעיף החנינה את הנשיא לכלי המשמש את הממשלה לשחרור עבריינים על-פי צרכיה, או צרכי המדינה, שאינם נובעים מרחמיה על העבריינים.
ייתכן שגם הנשיא
שמעון פרס סבר שחמלה היא תנאי בל יעבור לקבלת חנינה או להקלה בענישה, כי באתר שלו באינטרנט נכתב ש"סמכות החנינה הינה סמכות של 'חסד ורחמים' הנתונה לנשיא המדינה והמיועדת למקרים חריגים בלבד, בהם מתקיימות נסיבות מיוחדות ויוצאות דופן". הנשיא ודאי לא חשב שהרוצחים הפלשתינים נמנים על הזכאים לחנינה מסיבה של "חסד ורחמים". לכן, אילו רצה למנוע את שחרורם ולהימנע מלתפקד כלבלר של הממשלה המורה לו על שחרורם, יכול היה להימנע מהענקת החנינה בטענה ש"החנינה" המבוקשת עבור הרוצחים הפלשתינים אינה בתחום סמכותו, כי לא מטעמים של חסד ורחמים היא מתבקשת אלא בגלל מדיניות הממשלה.
לא נותר אלא להציע לכנסת, אם תרצה בכך, לחוקק חוק המסמיך את ראש הממשלה, ובהעדרו את שר הביטחון, לשחרר רוצחים פלשתינים ולהקל בעונשם של מחבלים מסיבות מדיניות או לצורך הצלת אזרח, או תושב המדינה, או כל יהודי שנקלע למצוקה, באישור הכנסת או ועדת חוץ וביטחון, ברוב מיוחס או ברוב רגיל, של כלל חברי הכנסת או של הנוכחים בישיבה, או ללא צורך באישורן. מבחינת הצדק האישי ומבחינת ההיסטוריה, מן הראוי שכתב שחרור כזה יישא עליו את חתימת ידם של ראש המשלה או השר האחראים לשחרור, שהרי הם שקלו והחליטו עליו, ולא את חתימת נשיא-המדינה החסר, בפועל, כל שיקול דעת בהוצאתם לחופשי של אותם רוצחים.
