גם לתמר לא היה טעם לספר על ההתלבטות שלו.
דני לא ראה כל טעם בכך. היא בוודאי לא תוכל לסייע לו בקבלת החלטה מושכלת בלי שהוא יצטרך להסביר לה תחילה את כל מה שיש להסביר - ולכך לא הייתה לו שום סבלנות.
יחסים של אמון צריך לבנות במשך הרבה זמן. להתחיל להסביר את כל הניואנסים ברגעי משבר, אין בכך כל טעם.
בעיקר, כאשר המדובר בחשיפת החלק הלא-סימפטי בדירת-המסתור.
על ההתרחשויות הקורות שם, דני לא יכול היה, בוודאי, לדבר עם תמר.
היא ממילא לא תוכל להבין אותו, הוא אמר לעצמו, או לקבל בהבנה את תיאור הדברים שמתרחשים שם.
למעשה, גם הוא עצמו לא כל-כך הבין מה קורה לו.
למה בכלל הוא נגרר להשתתפות במעשים שיש בהם כל-כך הרבה סיכונים לחשיפה פומבית בגלל אופי המשתתפים בהם - ובגלל אופי המעשים שמתרחשים שם.
את הסיפור הנוגע לרותי, תמר, אולי, תוכל לבלוע, אבל לא את החלק האחר במה שהוא יצטרך לספר לה.
דני ידע שתמר לא תוכל, גם אם תרצה, לעזור לו לאחר שהיא תשמע את אופי ההסתבכות שלו.
הוא אפילו יכול היה לנחש את אופייה של השיחה שתתנהל ביניהם. מבחינה זאת, דני יכול היה להצדיק כל רתיעה של אשתו מלהיות מעורבת במה שהתרגש עליו. היא בוודאי לא תוכל להבין את מה שקרה לו; ולכן, היא גם לא תוכל לסלוח לו.
לסייע לו, בעצה טובה, היא בוודאי לא תוכל.
