חנוכה הוא חגה של קנאות דתית חשוכה יהודית.
כהן מבוגר מכפר נידח בבנימין החליט להשתולל עם חמשת בניו הבריונים, ועצר את הקִדמה לטובת פנאטיות דתית, שמלווה ברצח מתנגדיו בשם הכלל, "עם לבדד ישכון".
לכאורה, זה סיפורו של חג החנוכה - אם נאמץ את המודל של ביזוי המרד הגדול ברומאים ומרד בר-כוכבא, הנקוט בידי הציבור המתקדם-בעיני-עצמו בארצנו.
יתר על כן, ממלכת החשמונאים הינה הפרה של ההבטחה אלוהית כפולה - מלוכה מבית דוד וכהונה מבית צדוק. היא קרסה תוך פחות ממאתיים שנה, והביאה לחורבן הבית השני ולגלות איומה.
אז למה חוגגים עדיין את חנוכה?
יואל רפל מצטט את פרופ' ישעיהו ליבוביץ', שבהתייחסו לחנוכה קובע בפסקנות: "חג החנוכה נקבע לזכר הצלת התורה ולא לזכר הניצחון הצבאי".
המקבים אינם זוכים לתהילה על ניצחונותיהם בשדה הקרב. אלה נשכחים במרוצת ההיסטוריה, ותפארתם באה להם, כנראה, רק מידי התנועה הציונית. המקבים זוכים לתהילה בעם היהודי - למרות הגורל העגום של ממלכתם - על שהצילו את
עולם התורה ואת אורח-החיים לפי מצוות התורה שבכתב ולפי התורה-שבעל-פה. יהודה המקבי שחרר את המקדש, וטיהרו; ובכך אפשר להחזיר את הפולחן היהודי למקדש, המסמל את חזרת השכינה לישראל.
הנס של חנוכה, שביטויו בנרות הדולקים של החנוכייה, הוא שיהודי ארץ-ישראל במאה השנייה לפני ספירת הנוצרים נשארו נאמנים לעמם, לדתם ולתרבותם, ולא התפתו לזוהר של התרבות היוונית, שנגדה יצאו להילחם.
כדי להבין את המחלוקת נחזור לתלמוד הבבלי. מסכת שבת שואלת,
"מאי חנוכה"? לדעת רש"י, גדול המפרשים בכל הדורות, כלל לא ברור למה חוגגים את חג החנוכה.
העטיפה החיצונית - חנוכיות, סביבונים, לביבות, דמי חנוכה ומסיבות - הסירה, לכאורה, את השאלה מסדר-היום. העיקר, חוגגים (והיזהרו מהסופגניות ומהלביבות עתירות-הקלוריות).
הדיון התלמודי מתמקד בפך השמן, שכמות השמן שנמצאה בו הספיקה לשמונה ימים. מכאן - היה נס: השמן הספיק רק ליום אחד. זה נס על-טבעי, "נס אלוהי", בעל משמעות דתית, המתרחש רק בזכות התערבות אלוהית. אדם אינו יכול לחולל את מה שהתרחש בבית-המקדש. מכאן - הישגי המקבים-החשמונאים בשדה הקרב לא הצדיקו קביעת חג לזכרם.
במחצית השנייה של המאה התשיעית לספירה נכתב סדר רב עמרם גאון, שהוא סידור התפילה הראשון, המוכר לנו. גאוני בבל, וביניהם רב סעדיה גאון, מוסיפים לתפילת ימי החג ולברכת המזון את "על הנִסים", המהללת ומשבחת את גבורתם הצבאית של החשמונאים: "מסרת גיבורים ביד חלשים, ורבים ביד מעטים, וטמאים ביד טהורים, ורשעים ביד צדיקים".
"וְעַל הַנִּסִּים וְעַל הַפֻּרְקָן וְעַל הַגְּבוּרוֹת וְעַל הַתְּשׁוּעוֹת וְעַל הַנִפְלָאוֹת וְעַל הַנֶּחָמוֹת וְעַל הַמִּלְחָמוֹת שֶׁעָשִׂיתָ לַאֲבוֹתֵינוּ בַּיָּמִים הָהֵם בִּזְּמַן הַזֶּה. בִּימֵי מַתִּתְיָהוּ בֶּן יוֹחָנָן כֹּהֵן גָּדוֹל חַשְׁמוֹנָאִי וּבָנָיו. כְּשֶׁעָמְדָה מַלְכוּת יָוָן הָרְשָׁעָה עַל עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל לְהַשְׁכִּיחָם תּוֹרָתֶךָ וּלְהַעֲבִירָם מֵחֻקֵּי רְצוֹנֶךָ: וְאַתָּה בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים עָמַדְתָּ לָהֶם בְּעֵת צָרָתָם. רַבְתָּ אֶת רִיבָם. דַנְתָּ אֶת דִּינָם. נָקַמְתָּ אֶת נִקְמָתָם. מָסַרְתָּ גִבּוֹרִים בְּיַד חַלָּשִׁים. וְרַבִּים בְּיַד מְעַטִּים. וּטְמֵאִים בְּיַד טְהוֹרִים. וּרְשָׁעִים בְּיַד צַדִּיקִים. וְזֵדִים בְּיַד עוֹסְקֵי תוֹרָתֶךָ. וּלְךָ עָשִׂיתָ שֵׁם גָּדוֹל וְקָדוֹשׁ בְּעוֹלָמֶךָ. וּלְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל עָשִׂיתָ תְּשׁוּעָה גְדוֹלָה וּפֻרְקָן כְּהַיּוֹם הַזֶּה: וְאַחַר כַּךְ בָּאוּ בָנֶיךָ לִדְבִיר בֵּיתֶךָ. וּפִנּוּ אֶת הֵיכָלֶךָ. וְטִהֲרוּ אֶת מִקְדָּשֶׁךָ. וְהִדְלִיקוּ נֵרוֹת בְּחַצְרוֹת קָדְשֶׁךָ. וְקָבְעוּ שְׁמוֹנַת יְמֵי חֲנֻכָּה אֵלּוּ. לְהוֹדוֹת וּלְהַלֵּל לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל".
לפי "על הנִסים", זה "נס טבעי" חסר משמעות דתית, שהתבטא בניצחון צבאי. אך
ממתי קובעים חג על ניצחון צבאי? אלא שבמסכת תענית מפורטים עוד עשרות חגים וימי ציון לניצחונות - כמו יום הניצחון על המצביא הסלווקי ניקנור (י"ג באדר).
"על הנסים" אינו מזכיר את נס פך השמן. רש"י, שחי בשלהי תקופת הגאונים, באמצע המאה האחת-עשרה לספירת הנוצרים, פנה לחכמי בבל לברר למה נקבע חג החנוכה? אם פך השמן אינו הסיבה, וניצחון החשמונאים במלחמה אינו הסיבה - כיצד קיבלנו חג של שמונה ימים?
לפי ספר מקבים ב', כי חנוכה נקבע במקום חג הסוכות באותה השנה (164 לפני הספירה), שלא ניתן היה לקיימו בשל המלחמה בארץ יהודה.
כלומר, אם רצוננו לחגוג את הריבונות היהודית בארץ-ישראל, שלבסוף הושגה לזמן קצר על-ידי החשמונאים, ואם רצוננו לחגוג את ההתערבות האלוהית בחיי האומה ("נס פך השמן") - חג החנוכה הנו ההזדמנות הנאותה.
