מעשה שהיה באמת: שתי אחיות נישאו לבני זוג. הקשר בין הזוגות היה הדוק והם מצאו עצמם מבלים לא מעט יחד. יום אחד מגלה אחד הבעלים, לתדהמתו, כי אשתו בוגדת בו. בעצם, זה היה הרבה יותר גרוע: הוא מגלה שהיא בוגדת בו עם הגיס שלו, הבעל של אחותה. מאז, כך טוען הבעל, נגרם לו נזק נפשי, הוא נכנס לדיכאונות ואף פיתח מחלת נפש שהעניקה לו ארבעים אחוזי נכות נפשית לצמיתות.
בנסיבות אלו מחליט הבעל הפגוע להגיש תביעה נזיקית נגד המאהב, ולאחר שהתביעה נדחית בערכאות נמוכות, היא מתגלגלת לבית המשפט העליון. גם העליון דחה אותה לפני כחודש. אילו התביעה הייתה נדחית כי המאהב לא העריך שייגרם נזק נפשי, פסק הדין לא היה מרעיש. אולם, התביעה נדחתה תחת המינוח המשפטי של, שימו לב, "העדר ציפיות נורמטיבית".
מאחורי המילים המכובסות הללו מסתתרת אמירה מטרידה הקובעת, בשורה התחתונה, כי מאהב חסין מכל תביעה אפשרית של הבעל נגדו בנסיבות של בגידה. לאמיתו של דבר, חסינות מהסוג הזה היא עניין נדיר. בתי המשפט נמנעים מלהעניק אותה, בטענה שתמיד ייתכנו מקרים בהם ראוי לחייב. אך מסתבר כי נמצאה הקבוצה שראוי לפטור אותה מאחריות נזיקית: מאהבים פטורים מכל אחריות כלפי הבעלים הנבגדים.
השלכות בעייתיות
ההשלכות של פסק דין כזה עלולות להיות בעייתיות. לדוגמה, אדם הרוצה, מסיבה כלשהי, לנקום בשכנו, ולכן מחליט לנעוץ סכין בנקודה הרגישה ביותר לגבר ולנהל רומן עם אשתו. האישה מתקשה להישאר אדישה לריגוש החדש ונענית לחיזוריו. מאחר שהאישה שומרת על חשאיות, מגדיל הוא לעשות ומתכנן מזימה זדונית בה ייכנס הבעל לדירה, וימצא את אשתו בזרועותיו. נניח שהמזימה מצליחה, הבעל רואה את הסצנה ומקבל התקף לב. גם במקרה כזה ובסיטואציות אחרות, בהתאם לפסיקה, יהיה המאהב חסין מפני תביעה אפשרית של הבעל.
קל לראות כי מתן חסינות מוחלטת בנסיבות כאלה מוגזם. ראוי היה שבית המשפט, גם אם יבחר להגביל את אפשרות התביעה באופן ניכר, יפתח פתח להגשת תביעה במקרים מיוחדים. נראה כי בית המשפט לא חושב כך. למעשה הוא יוצא ידי חובתו בקביעה כי "בגידה ראויה לגנאי מוסרי, דתי או חברתי אך לא לסנקציה משפטית". סבורני כי הטעות הגדולה מסתתרת בכך שזהו בלבול במינוח, כי לא הבגידה היא שגורמת לסנקציה משפטית, אלא גרימת הנזק לבעל כתוצאה ממנה. גם מי שסבור כי יש להימנע מסנקציות משפטיות על בגידה, אינו יכול להצדיק בכך חסינות מוחלטת למאהב.
טעות בנימוקים
הטעות של בית המשפט היא לא רק בתוצאה אלא גם בנימוקים. בית המשפט מביע תחילה חששו מפני הצפת תביעות. אמנם, לצערי, יש בסיס לחשש שאם כל בגידה תוביל לתביעה, תתפתח אינפלציה בתביעות על-רקע רומנטי, אך בהתחשב בעובדה שבעלים אלה יצטרכו להציג נזקים נפשיים/פיזיים מוכחים, מספרן של התביעות צפוי להיות שולי.
בית המשפט מעלה גם חשש שקבלת התביעות תגרום לחיטוט בפצעים של בני הזוג. אולם, חיטוט זה נגרם גם בהליכים משפטיים רבים נוספים המתקיימים בין בני זוג המצויים בהליך גירושין, ואין לצפות שדווקא תביעת הנזיקין בין הבעל לבין המאהב היא שתגרום להגברה משמעותית של אותו חיטוט מייסר בפצעים.
בית המשפט מוסיף וטוען שגם המחוקק העניק חסינות לתביעות בעניין התערבות במערכות נישואין. אך החסינות הקיימת בחוק מפני התערבות בנישואין מיועדת להגן על אדם המשכנע את אחד מבני הזוג להתגרש כדי להתגונן מפני תביעתו של בן הזוג השני. ישנו פער גדול בין שכנוע אדם להתגרש, בצדק או לא בצדק, באמצעים אלו או אחרים, לבין בגידה הגורמת נזק נפשי.
ולסיום מביע בית המשפט את החשש שהכרה בתביעה תהפוך את התביעות נגד המאהבים לאמצעי סחיטה בין בני זוג. אילו עניין זה היה אמצעי סחיטה יחיד, היה מקום לחשש, אך נסכים כי מאחר שבבתי משפט ובבתי דין דתיים משמשים ענייני גט, החזקת ילדים וחלוקת רכוש כאמצעי סחיטה, העלאתו של נושא נוסף לשולחן לא צפויה לשנות את המצב.
ברור שבית המשפט, אשר אינו מעוניין להטיל כתם משפטי על מאהבים, ומעוניין להשאיר את גינוים של אלו לידי המוסר, מעניק להם בפועל בפסיקתו חסינות מוחלטת מוגזמת, במקום לנסות למצוא שביל זהב, שיאפשר לא להפוך כל בגידה לעניין משפטי, אך יכיר באפשרות שבגידה יכולה להצדיק תביעת נזיקין בנסיבות חריגות.
חומר למחשבה
פסק הדין ניתן כאשר הבעל הוא הצד הנבגד ואילו האישה היא הבוגדת. איני משוכנע שפסק דין זהה היה ניתן אילו בפני בית המשפט היו ניצבים אישה נבגדת שניזוקה בנפשה ולמולה בעל בוגד.