הרעש התקשורתי סביב פרשת אייל גולן הולך ודועך לאיטו. הגיע הזמן - הנושא התקשורתי מוצב ועכשיו הגיע תור ההחלטות וסיום החקירות, כולל סגירת תיקים. לטעמי, היה יותר מעניין, כשהיה איסור פרסום, והכל התנהל תחת כותרות כלליות כמו "הזמר המפורסם", מקורביו, קשרי משפחה וכו'... תודו שזה יותר מעניין ומרגש.
מהעובדות שפורסמו בתקשורת בפרשה זו, עולות מספר תובנות ומסקנות עגומות המתייחסות לחברה בכללותה, ליחס שפיתח הנוער בחלקו לפרסום, ליחסי ציבור, להופעה בטלוויזיה, בתוכניות הריאליטי למיניהן. תוכניות ברמה ירודה המדברות אל היצר, אל השאיפה ליופי, ללבוש, לפרסום, ללא הבסיס היציב של ידע, השכלה ושאיפה למצוינות שכלית, חברתית ועסקית.
יחד עם זאת, אנו רואים מנגד קבוצות בני נוער, שכל שנה משתתפות בתחרויות של מדעים שונים בארץ ובחו"ל. צוותי נוער שזוכים בפרסום בתחרויות של מתמטיקה, של רובוטיקה, המצאות ואפילו ב"די-בייט", לאמור: תחרות של נאומים בנושאים המוצעים להם באופן פתאומי. אסור גם לשכוח את הנוער שוחר המדע והתרבות הפזור בכל הארץ, את הכוחות המחוננים שמהם יוצאים אנשי יחידות 8200 בצה"ל, מודיעין, מחקר ועוד.
רוצה לומר: יש נוער ויש נוער. כאשר החברה, כולל זכייניות הטלוויזיה, כולל הטלוויזיה החינוכית, יתנו יותר דגש על נוער שוחר מדע, שוחר ספורט, על הישגים בארץ ובחו"ל, של אותם צוותי נוער שמביאים גאווה למדינה ולמערכת החינוך, ייתכן שנושא ה"סלבס" והרצון להידמות או לגעת בנושאי ההצלחה, יקבל את הפרופורציות הנכונות.
מסקנה: לא צריך לפסול את הכל באופן גורף, אבל כן צריך ליצור בסיס להבנה ולהבחנה בין עיקר לטפל בחיים ובטלוויזיה.
ולסיום: חלק גדול בכישלון, היכן שהוא קיים או מתגלה, נופל על ההורים. על החינוך בבית, על ההגבלות על הפיקוח ועל מתן דוגמה אישית.
הורים ו/או אימהות - הרוצים לחיות את חייהם באמצעות ילדיהם, להגשים חלומות ושאיפות שהם לא הצליחו, מובילים לפעמים את הנוער למצבים של לחץ, אכזבות, ייאוש ואפילו דיכאון. לפיכך, הורים, היזהרו.
מחנכים, תחנכו להישגים, למצוינות אבל בגבולות הניתן. לא כל אחד יכול להיות מדען, פורץ דרך ומועמד לפרס נובל. אבל כל אחד יכול להיות אדם טוב ומועיל - וזה לא פחות חשוב. אז תחשבו על זה.
