אתמול בערב, ברכב בדרך לאסוף את בני היקר יובל מאימון הכדורסל, פתחתי את הרדיו. יואב קוטנר בגל"צ השמיע שיר של אריק איינשטיין ואמר כי אם יהיו עידכונים, יפרצו לשידור.
הואיל ולא שמעתי קודם לכן על אשפוזו של איינשטיין, אינסטינקטיבית חשבתי על פיגוע או משהו דומה. מהר מאוד התבהרה התמונה הקודרת. אריק איינשטיין כבר לא איתנו.
הרשתות השונות העלו לשידור בטלפון ובתמונות מבית החולים את חבריו שהיה קשה להם לדבר. אני זוכר את ג'וזי כץ, דורי בן זאב ושלמה וישינסקי, מבכים את מותו של אריק ומדברים בשבחו. שלמה ארצי לא מצליח לסיים הופעה. שלום חנוך נראה בתמונה בתוך בית החולים.
אבל יותר מכולם נגע ללבי חיים כהן, כן, השף, גם הוא ידוען, שעמד מול המצלמה ואמר כי לא היה חבר של אריק איינשטיין, אלא בא ספונטנית כאחד האדם. "גדלתי על שיריו", הוא אמר.
הפסקול האדיר של אריק איינשטיין, הסרטים והמערכונים, היו כחוט שזור בחיי כנער וכבוגר. כנער בתיכון, היה זה המורה מספר אחת, רוני סומק, שדיבר איתנו על איינשטיין והשמיע לנו משיריו, גם הפחות מוכרים.
כשהייתי תלמיד שמינית השתתפתי במשפט פומבי בנושא הירידה (כך קראו לזה אז) מהארץ והייתי בצוות התביעה. השיר שהשמענו היה, כמובן, של איינשטיין, "יושב בסן פרנסיסקו...".
כשהיינו אחרי צבא, היינו חבורה שמתכנסת אחת למספר שבועות לצפות ב"מציצים" של זוהר ואיינשטיין. כולנו הכרנו כל תמונה וכל רפליקה בסרט, ובכל זאת, היינו מתלהבים כל פעם מחדש.
הדיסק הראשון שקניתי לחברתי-רעייתי האהובה, זיוה, היה של אריק איינשטיין.
אני זוכר אותו בשבלול, במערכונים של לול וכבחור צעיר בסאלח שבתי. את מרבית שיריו אני מכיר ואוהב לשוב ולהאזין להם.
היה לו קול מיוחד ומימיקה מיוחדת כששר. נדמה כי האהבה של הקהל אליו הייתה של מדינה שלמה, מבוגרים וצעירים, מכל הקשת הפוליטית, אוהדי הפועל (כמובן) ואוהדי מכבי. כולם אהבו את אריק איינשטיין.
ועכשיו הוא איננו ועצוב לי. אבל אחד הדברים שמייחדים אמנים גדולים כמו איינשטיין, אלה פירות האמנות שלהם. הפסקול והסרטים וקטעי הווידאו יישארו איתנו והאהבה לאריק תישמר.
יהי זכרו ברוך.
