צריך הייתי, אולי, לשפשף את עיניי כדי להאמין, אלמלא חזיתי במו עיניי, בעצם הימים האלה, בשני בני זוג צעירים בארץ שקודשו כנשואים זה לזו הן על-ידי כומר בכנסייה הקתולית והן על-ידי רב יהודי, בחופה וקידושין באולם-שמחות, והכל במרוצת יום אחד, כאשר השניים מחליפים ביניהם טבעות. פעמיים: פעם כזוג קתולי ופעם כזוג יהודי.
תחילתו של הסיפור המוזר, שקרם עור וגידים במרוצת השבוע האחרון, בטיול של כיף שערך בן-קיבוץ לאחת מארצות דרום-אמריקה. במרוצת שהותו באותה מדינה התאהב הצעיר היהודי, יליד הארץ ויוצא יחידה קרבית מובחרת, בצעירה מקומית קתולית, כשהוא מפציר בה להצטרף אליו לישראל, מולדתו, ולהשתקע בה כזוג נשוי.
ואומנם, הצעירה ניאותה להפצרתו, אבל התנתה את הסכמתה בכך שטקס הנישואין שלהם ייערך בכנסייה בישראל. בלא לחשוב פעמיים נאות בן-הקיבוץ לתנאי שהציגה חברתו, והשניים, בסיוע בני משפחותיהם בארץ ובחו"ל, החלו מגבשים את ההכנות הדרושות לקראת טקס הנישואין המיוחל.
יהודים ונוצרים
וכך, באחד מימי השבוע האחרון, הוזמנו כ-200 בני-משפחה וחברים לטקס הנישואין, שנערך בשעות אחר-הצהריים בכנסייה במרכז הארץ, כשהכומר מקדש את הזוג בטבעות-נישואין, על-פי כל כללי הדת הקתולית, עם מים קדושים, צלילי עוגב ושירת "אווה מריה" מפי נזירה.
אלא שזהו איננו, עדיין, סוף הסיפור. שעות אחדות לאחר מכן, בשעת-ערב מאוחרת, נערך לזוג הנשוי טקס-נישואין נוסף באולם-שמחות מפואר, ובהבדל מטקס הנישואין של שעת הצהריים - היו הפעם החופה והקידושין על-פי המסורת היהודית, כשרב הוא זה שמשיא את הזוג ומקדש אותו כדת וכדין, עם שתי טבעות וכתובה.
כל זה הזכיר לי, בפרפראזה - אבל להבדיל, כמובן באלף אלפי הבדלות - את המשורר היהודי המומר, היינריך היינה, שקבע באחד משיריו הידועים כי "גם הכומר, גם הרב - מסריחים שניהם גם יחד".