על הסיבה שבגללה גילו גורמים רשמיים עניין בדירת-מסתור שאליה הוא הגיע, מעת לעת, הוא לא יכול היה לדעת, כמובן, אם כי הוא כבר למד, כמה ימים קודם לכן, מפי חברו, אילן הרשקו, מי שעובד במוסד המיוחד, מאז שדרכיהם נפרדו לאחר שהם התגייסו לצבא, איש-איש לכיוון אחר, שמתקיימים מעקבים אחר הנכנסים והיוצאים לאותה דירה.
הוא כבר ידע גם, שמרציאנו מקיים אף הוא מעקבים משלו אחר דירת-המסתור.
גם את זה הוא למד מפי חברו.
שום-דבר מכל מה שדני שמע מפי חברו, לא יכול היה להרגיע אותו.
העובדה שחבריו של אילן הרשקו במוסד המיוחד גילו עניין בדירת-המסתור הייתה בוודאי משום הפתעה מרה עבורו. הוא גם יכול היה להניח שמי שראה את העוקבים של מרציאנו דיווח על-כך למטה הארצי של המשטרה. לא צריך להיות בקי ומנוסה כמו דני כדי להבין ששם יעמדו על נקלה על הפוטנציאל המסוכן שיש במעורבות של מרציאנו בכל מה שקורה מסביב לדירת-המסתור.
גם העובדה שמרציאנו יכול לדעת מי בא ומי יוצא מהדירה ומה סוג הפעילות המתקיים שם, בוודאי צריכה הייתה להטריד - ומן הסתם גם הטרידה - את הגורמים הממונים על ביטחון-הציבור.
מעקבים של מגה-עבריין מסוגו של מרציאנו, מסיבות לא-ידועות, אינם יכולים שלא לעורר תשומת-לב מאוד מיוחדת.
המעצר התמוה של מרציאנו הוסיף אף הוא לדאגתו של דני.
משום מה, היה נדמה לו שמי שעומד מאחורי המעצר הזה, מבקש להשיג תכלית שעלולה לכרוך גם אותו במעין-תסבוכת משפטית. דני לא ידע, כמובן, פרטים רבים מדי - למעשה, כמעט בכלל לא - אבל חושיו הבריאים, המנוסים, שידרו לו שמשהו אפל מתרחש מתחת לאפו.
הדבר פשוט לא הסתדר לו; מרציאנו הרי היה רחוק מאוד מלהיות טיפש, ולכן מי שניסה לייחס לו גניבה של כספים מחבריו-כביכול למעשה העבירה, כספים שנועדו לתשלום לספקי-סם, פשוט החמיץ מרכיב מרכזי באישיותו. זה לא היה אופייני לו.
הוא אף פעם אפילו לא שקל לבגוד בחבר, או בשותף-לדרך, מכל סיבה שהיא. אם התעוררו חילוקי-דעות, את זה לא נהגו לפתור בסביבתו של מרציאנו בדרך לא-רציונאלית, כגון על-ידי הכשלת מעשה-עבירה במתכוון או בדרך של גניבה של שלל שהושג באורח עברייני משותף למעשה-העבירה.
גם 'המקור' של הידיעה בדבר נוכחותו של מרציאנו בחדר שאליו הגיעו השוטרים כמה דקות בלבד לאחר שמרציאנו הגיע לשם, נראה לדני קצת לא-אמיתי - ואפילו חשוד.
כלומר, העובדה ששוטרים הגיעו לחדר במלון, סמוך מאוד לאחר שמרציאנו הגיע אליו, ומצאו שם מזוודה, לא נראתה כמו 'עבודה' של מלשין-אקראי, שמבקש לעצמו הסדר-טיעון נוח עם הפרקליטות, או מעשה של יריב שרוצה 'לסגור חשבון'.
האינפורמציה שקיבלה, כביכול, המשטרה הייתה מדויקת מדי.
ועוד דבר לא כל-כך הסתדר עם מהלך-דברים רגיל; מרציאנו לא נראה נכנס לחדר-המלון עם מזוודה בידו. מכאן, שמישהו 'השאיר' את המזוודה בחדר עבורו לפני בואו לשם. את זה דני בכלל לא הבין. הרי מרציאנו לא החזיק בחדר דרך-קבע, אז מי יכול היה לדעת שדווקא לחדר הזה הוא ייכנס?
אולם מה שהטריד את דני עוד הרבה יותר הייתה העובדה - שקשה היה לראות בה מקריות גרידא - שמשפטו של מרציאנו נקבע דווקא בפני השופט רבינוביץ, מי שבתו נחשפה לעבריינות בתחום הסמים תוך מעורבות שלו-עצמו באקט הרכישה של הקוק הפרסי שהיא נשאה עימה לארה"ב.
גם המהירות שבה התגלגלה כל הפרשה לכלל כתב-אישום נראתה לדני חשודה. עוד בטרם יבשה הדיו על פקודת-המעצר הראשונית נגד מרציאנו - וכבר מתקיימת ישיבה ראשונה בעניינו במשפט-גופא.
מה שכן, דני ידע ששוב אין הוא יכול לדחות את ההכרעה לגבי מה שהוא התבקש לעשות, באופן שלא השאיר לו הרבה ברירות, כמה שעות קודם לכן.
תנחום היה די ברור. הוא נשלח להעביר מסר - והוא עשה את זה כמו שהוא ידע לעשות דברים כאלה. במילים קצרות ובהבעה חתומה. בלי הרבה הצטעצעות. חד - ולעניין.
דני ראה את התמונה במלוא בהירותה.
מרציאנו ידע פרטים רבים מדי על אודותיו - וזה היה ברור מאוד מן השיחה עם תנחום. הוא ידע עם מי הוא נפגש בדירת-המסתור, שנמצאת בגבעתיים, ובאלו נסיבות, פעם או פעמיים בשבוע. הוא ידע מה סוג הבילויים החדש שהתחבב עליו - וגם במה זה כרוך.
הוא גם ידע, כמובן, שהוא סייע באספקת הקוק הפרסי שרותי, בתו של השופט ירוחם רבינוביץ, הטמינה בגופה.
מה שדני לא ידע באותו שלב הוא איך מרציאנו מתכוון לעשות שימוש, אם בכלל, בכל מה שנאסף על-ידו - אבל האיום שהיה גלום בדברים היה ברור למדי.
השומע מן הצד, אולי, לא היה עומד על כל הדקויות שבדבריו של תנחום, עב-הידיים, אולם לטעמו של דני, תנחום היה מספיק ברור למי שהכיר את העובדות.
חלק מן האינפורמציה, זאת הנוגעת לרותי, מרציאנו יכול יהיה, כמובן, להעביר למשטרה, אם דני יסרב לפעול כפי שהוא נדרש - וזה, למעשה, היה חלק מן האיום המרומז שהיה בפיו של תנחום - אבל בזה דני לא כל-כך האמין.
לקוחו-לשעבר לא יהיה מוכן לשתף פעולה עם הרשויות בשום מקרה.
מעשה כזה יהיה מנוגד לאופיו. כמי שתיעב כל חייו את רשויות-החוק בגלל מה שהן עשו לאביו, בעיקר, לא 'יתלכלך' בהלשנה מן הסוג הכי-מתועב שקיים. מעשה כזה גם יוציא לו-עצמו, להרצל מרציאנו, שם רע ביותר - והוא גם לא ינקה אותו בעיני שותפיו, שמהם, על-פי הנטען באוזניו של מרציאנו בידי החוקרים, הוא גנב את הכסף.
זה גם יכול לפעול כמו בומרנג. הנפגע העיקרי, במקרה כזה, יכול להיות דווקא מרציאנו.
האפשרות האחרת של נקמה-כביכול בו, כך שקל דני, יכולה להיות קשורה דווקא למייק שוורץ. הדלפת סיפור-הדירה למשפחת-אשתו בוודאי שיכולה להזיק, ללא תקנה, לו.
אולם גם בעניין זה דני לא ראה את התועלת שתצמח למרציאנו.
על האפשרות שדירת-המסתור תסבך אותו ללא כל קשר למרציאנו, דני לא חשב באותו שלב.
לא הייתה לו כל סיבה להאמין שאפשר לקשור אותו לעבירה ביטחונית כלשהי שמישהו מבאי הדירה, אולי, ביצע.
הוא גם לא חשב על האפשרות שהעניין יפרוץ החוצה בגלל החשיבות הציבורית שיש בחשיפת העובדה שאנשי-ציבור בכירים מבלים בדרך כל-כך בזויה.
ובכל זאת, גם לאחר כל מה שהוא אמר לעצמו, דני החליט לפעול כפי שהוא התבקש.
