כך או כך, דני לא רצה לקחת כל סיכון - ולנחש מה מרציאנו יעשה אם הוא יסרב לפעול על-פי בקשתו.
הפרטים המלאים ממילא לא היו ידועים לו עד תום - ואת רוב ההערכות באשר למה שבאמת קורה למרציאנו הוא עשה על-יסוד קטעי שמועות; וגם מתוך הידיעה החלקית של העובדות. לדני היה ניסיון רב בניתוח מצבים כאלה. הוא ידע לקרוא, כמו שנהוג לומר, 'בין השורות'. אלא שקריאה מן הסוג הזה היא מאוד לא-מדויקת. בסופו של דבר, תובנות שגויות, בעיקר, הוליכוהו למעשה הבלתי-אחראי בעליל שהוא עמד לעשות.
האמת לאמיתה נודעה לדני רק בשלב שבו הוא כבר לא יכול היה לסגת מכל מה שהוא עשה תחת לחץ - ובחוסר שיקול דעת שלא היה אופייני לו.
מה שדני נדרש לעשות היה מאוד-לא-שגרתי, יוצא דופן בחומרתו, וזאת כדי לנסות ולחלץ את מרציאנו מן הרשת שלכדה אותו בערמומיות רבה בידי מתכנן-על חסר עכבות.
מרציאנו לא באמת ידע מה עומד מאחורי המעצר שלו - אבל הוא ידע בבירור שהוא לא גנב שום מזוודה מלאה במזומנים. הוא גם ידע שהוא צריך לעשות את הכול כדי להיחלץ מן המלכודת שסגרה עליו. לא היה לו כל רצון לגמור כמו אבא שלו. הסיוט הזה פשוט הטריף אותו. תמונות מן העבר הרחוק ריצדו במוחו ללא הרף - וגרמו לו לכאבי-ראש בלתי נסבלים. ראייתו היטשטשה לפרקים.
באורח לא-מפתיע, גם על דני עברו סימפטומים מאוד לא-נעימים. הוא לא הרגיש כמותם מעולם. גופו המאומן אף פעם לא אכזב אותו כמו באותן שעות.
לראשונה בחייו, הוא נמצא מן העבר השני של המתרס. בצד של המאוימים. בצד של אלה שלא מותירים להם הרבה ברירות. תנחום הגיע למשרדו והניח על השולחן חבילה ענקית של שטרי-כסף אבל לא זה היה, כמובן, מה שהשפיע על דני לנהוג כפי שהוא נהג כמה שעות לאחר מכן.
תנחום ידע, ללא ספק, שכניסתו למשרדו של דני צולמה ושכל תנועה שלו במשרד מתועדת ברזולוציה גבוהה במיוחד. הוא גם ידע שהדברים שהוא הולך להשמיע מוקלטים על טייפ מיוחד, אבל זה לגמרי לא הטריד אותו. הוא ידע היטב שדני לא הולך להשתמש בהקלטות - לא באלה ולא באלה - ולכן הוא לא הסתפק ברמזים גרידא.
בגלל שתנחום לא חשש שדני יעשה אי-פעם שימוש במה שהוא מקליט או מצלם - הכל הושם על השולחן. האיומים. השמות של המבקרים בדירת-המסתור. סוגי הפעילויות שהמבקרים באותה דירה עסקו בהן. הנשים הצעירות - וגם הפחות צעירות - שהגיעו לשם. האביזרים השונים שיובאו מן המזרח הרחוק.
ואפילו תמונה אחת. דני הציץ בה - ונחרד. הוא פשוט לא הבין איך תמונה כזאת הגיעה לידיו של מרציאנו.
האישה שנראתה בה החזיקה בידה מוט עם נוצות בקצהו. דני היה לבוש בקימונו צהבהב. מתוך התבוננות בתמונה קשה היה לדעת אם דני לבש משהו נוסף מתחת לקימונו.
דני הרגיש לחץ חד ברקותיו. זיעה קרה הרטיבה את כפות ידיו.
תנחום לא הרפה.
הוא ידע שיש מי שממתינה לו - ולתוצאות השיחה שלו עם דני. "תעשה את מה שמרציאנו מצפה שתעשה", הוא אמר, תוך שהוא מביט כלפי אחת מן המצלמות הנסתרות כשעווית של חיוך מופיעה בקצה-פיו. למרות שהוא הבטיח לעצמו להיות חמור-סבר, הוא לא יכול היה להתאפק. פניו גילו קורטוב של שמחה לאיד. דני שוב לא הגיב. הוא ידע בדיוק למה מרציאנו מצפה ממנו - וזה גרם לו לדכדוך עצום ולקצת בחילה. הוא יצא פעמיים לעבר חדר-השירותים הפרטי שנמצא צמוד לחדרו. תנחום המתין לו.
דני לא ידע איך להתמודד עם מה שנחת עליו. זה היה מעל לכוחותיו הנפשיים באותן דקות.
תמונות שונות רצו במוחו - וכל אחת מהן הייתה קודרת מרעותה. התמונה שלו-עצמו עם הקימונו לא הרפתה ממנו. אם תמר תראה את התמונה, או אבא שלה, שלא לדבר על גורמים אחרים, הכל יקרוס עליו; תמונות כאלה אפשר להריץ ללא קושי ברשתות חברתיות שאינן כפופות לכל כללים של אתיקה או של שמירה על צנעת הפרט.
אין ספק, שמי שמתחקה אחר הבאים לדירת-המסתור, כגון חבריו של אילן הרשקו במוסד המיוחד, עלול לקשור אותו לאיזו עלילה אפלה שהוא כלל אינו מודע לה.
'סיפור' כזה יכול לתפוס תאוצה, אם יתברר, למשל, שיש אספקטים ציבוריים לביקורים של אנשים מצמרת-השלטון באותה דירה. הדברים יכולים להתדרדר עוד הרבה יותר, אם תהיה לכל ההתרחשות מסביב לדירה גם משמעות הנוגעת לביטחון-המדינה. מושג זה, 'בטחון המדינה', מאוד לא היה אהוב על דני. הוא ידע שמאחוריו מצליחים הנוגעים בדבר להסתיר לא-מעט עוולות או מעשים לא-ראויים.
דני ידע על אחד או שניים כאלה שבהם היה מעורב חותנו. הוא אף פעם לא דיבר על-כך עם איש. הוא שמר לעצמו את פרטי-המקרים.
למעשה, דני לא ידע מי מבקר בדירה פרט לאלה שעימם הוא שכר את הדירה - ועובדה זאת נראתה לו עתה משמעותית ביותר.
הוא שוב ושוב העלה במוחו תרחישים שיכולים, בנסיבות מסוימות, לסחוף אותו תהומה.
מספיק שאחד מן המבקרים בדירה, שאותו הוא אפילו לא מכיר, חטא במשהו שיצדיק את השעייתו מתפקידו, או את מעצרו לשם חקירה, כדי שכל מי שקשור לאותה דירה יישרף. העיתונים יעברו, אחד לאחד, על כל השמות - וישחטו כל אחד מהם.
איש לא יינצל מן המוקד הציבורי.
דני לא ידע פרטים על הנשים הצעירות שהגיעו לדירה. הגברים היו מזמינים אותן - כל אחד לפי טעמו. דני חלק את אחת הנשים הצעירות עם סגן-השר יצחק אלבוכר. הם קיבלו את שמה ממאגר כלשהו שאחד משני חברי-כנסת שהיו שותפים עימם בשכירת-הדירה החזיק במחשבו. מה שכן, דני הקפיד על-כך שתהיה תחלופה של אלה שמגיעות לדירה. הוא לא רצה בכל קשר של קבע עם אף אחת.
- "מרציאנו יודע שאתה עורך-דין מעולה", סינן תנחום כשחיוך מכוער למראה לא מש מפניו. "הוא בוודאי מקווה שאתה תעשה את כל מה שצריך כדי לחלץ אותו מן המצוקה שאליה הוא נקלע שלא באשמתו"
- "נראה..."
- "תשובה לא טובה. זה לא מספיק..."
- "אין לי משהו אחר בשלב הזה..."
- "הכל צריך לקרות עוד הלילה..."
- "אני לא יודע..."
- "תשמור את התמונה אצלך... תוכל להראות אותה...", גיחך תנחום עם צאתו מן החדר.
עורך-הדין, רב-התושייה, שרבים כל-כך שיחרו לפתחו, וראו בו את המושיע האולטימטיבי, השיב בחיוך עגמומי. השיחה הסתיימה, ללא ספק, בניצחונו של תנחום.
התמונה שלו בקימונו הייתה מעין-קלף מנצח, אולם עתה התווספה לה עובדה נוספת שהטרידה לא-מעט את דני.
למעשה, היא ממש הילכה עליו אימים.
לראשונה, נודע לו שרותי יצאה ביממה האחרונה בדרכה לארצות-הברית, ושהיא נושאת עימה סמים שנרכשו, בחלקם, בעזרתו.
נסיעה זאת הייתה, ללא ספק, פרי יוזמה של הרצל מרציאנו. בכך, לא יכול היה להיות כל ספק. לאחר שהוא נעצר, יזם מי שיזם את נסיעתה של רותי, כדי שזו תמלכד גם אותו וגם את אביה.
מישהו בוודאי העריך, שאם רק יספרו לדני שיש אפשרות שיקשרו אותו לסמים שרותי רכשה, הוא לא יתרגש מזה יותר מדי; אולם אם יבהירו לו שסמים אלה עושים את דרכם לארה"ב, לכך כבר יכולה משמעות מאיימת במיוחד.
גם עבורו - וגם עבור אביה של רותי.
לדני לא נותרו עתה יותר מדי ברירות; למעשה, רק ברירה אחת עמדה בפניו. לעשות את מה שהוא נדרש, בפירוש כך, לעשות. דני יכול היה, כמובן, גם לקחת הימור מסוים ולסרב לדרישה שהופנתה אליו, אבל בשלב הזה הוא לא היה בטוח שזאת היא הדרך שהוא רוצה ללכת בה.
דני ידע שתנחום איננו האיש שעימו יש טעם להתווכח. הוא עושה את מה שהוא נשלח לעשות.
