הפסיקו לקרוא לנו דור המפונקים!

לפני מספר ימים, ישבתי לצפות ב״5 עם רפי רשף״ כשבסוף התוכנית צפיתי בעמוס, אדם שהסתובב בין בתי קפה בתל אביב והטיח בצעירים שיושבים שם שהם דור מפונק- יושבים כל יום בבית קפה ומוציאים 25 ש״ח על קפה ומאפה. ״אתם דור שקונה קפה ב-20 ש״ח, אייפון ב3000 ואז בוכה שאין לו דירה״. משפטים כאלו ואחרים אנחנו שומעים עכשיו בכל פינת רחוב. עמוס היקר, אנחנו לא דור של מפונקים. אנחנו דור של מיואשים. הלכתי ושאלתי את אימא שלי, כמה עלתה לה הדירה הראשונה שהיא ואבא קנו אחרי הנישואים. ״כלום. 45,000 דולר עלתה דירה ממוצעת של 2-3 חדרים אז״. ופתאום קלטתי!! 40,000 דולר - והיה לזוג צעיר דירה. אותה דירה באותו רחוב היום נושקת למיליון שקלים. ֿ אז עמוס, ודור הורים יקר- לפני שאתם מטיחים בנו שמות והאשמות שאנחנו מפונקים כי אנחנו יושבים בבתי קפה, תנסו לשים את עצמכם בנעליהם של זוג צעיר שהתחתן ויודע שגם עוד 50 שנה לא תהיה לו דירה משלו והוא ישכיר כל החיים. אתה עמוס, יכול להשאיר לילדיך דירה אחרי מותך. ההורים הצעירים כיום, יודעים שישכירו דירה גם עוד 20 שנה, ואין להם מה להציע לילדים שלהם. אז פלא שאנחנו מיואשים? אני מוכנה להבטיח לך, עמוס יקירי, שאם דירה ממוצעת הייתה עולה חצי מיליון שקלים, וכל זוג היה יכול להרשות לעצמו, אחרי שנה של חסכון לקחת משכתנא לא משוגעת, ולגור בדירה שהוא יכול לקרוא לה ״המקום שלנו״, היה מוכן במשך שנה לא להוציא שקל אחד מיותר. אני אישית, הייתי מוכנה שנה שלמה לא לשתות כוס אחת של קפה בחוץ, לא לנסוע לחו״ל, ואפילו לא לנסוע לטבריה, אם הייתי יודעת שבסוף השנה הזו- הייתה לי את היכולת לקנות דירה משלי. אבל היום זוג צעיר, ששוקל את האפשרויות שעומדות בפניו, יודע שגם אם יחסוך 50 שנה שקל לשקל-בקושי את התשלום הראשוני יהיה לו. ובינתיים אני צופה בחדשות, ורואה שנבנה בירושלים עוד פרויקט של דירות יוקרה לעשירים בלבד, ורק מנסה לחשוב מה ההשלכות של זה עלינו, מעמד הביניים. עמוס לביא, ודור ההורים- בבקשה תזכרו שכשאתם הייתם בגילנו, המשוואה הייתה כל כך פשוטה- ״אם תלכי לאוניברסיטה ותשקיעי בלימודים״, אמרה לי אמא, ״תשיגי עבודה טובה ותוכלי להתפרנס בכבוד״. הכל היה בשליטה שלכם בדורכם. אבל היום, גם תואר שני, עבודה טובה, לא מספיקה בשביל לקנות בית קטן וצנוע. אז בינתיים אני אשב לי בבית הקפה עם כוס קפה עם כמה קוביות שוקולד. וגלידה בצד. אנסה להתפס להנאות רגעיות וקטנות, כדי רק לרגע לשכוח את היאוש הזה. ואני גם אולי אטוס לי לחודש לתאילנד. שם אני אוכל לישון בבית מלון מפואר ולשכוח שפה בארץ, המשכורת בקושי מספיקה להשכיר דירת חדר בדרום תל אביב. הרי הכסף שאני אחסוך על הקפה שלא אשתה, לא יקרב אותי לדירה, אפילו לא במילימטר.