דני ראה, בסלידה מסוימת, את המלכודות שמרציאנו הכין, בתחכום רב ובהשקעה לא-מעטה, למקרה שהוא יצטרך לנקוט בדרך-לא-דרך שבה הוא בחר, אבל מה שהוא לא הבין הוא כיצד מרציאנו יכול היה לדעת מראש, שאם הוא יסתבך, אז משפטו יתברר דווקא בפני השופט רבינוביץ.
הרי אם המשפט היה נקבע בפני שופט אחר, אז כל המאמצים שמרציאנו השקיע, למשל, בעניינה של רותי, לא היו מועילים.
גם מלכודו של דני לא היה תורם במאומה לחילוצו של מרציאנו, אם שופט כלשהו אחר היה מקבל עליו את ניהול התיק של מרציאנו.
דני ניסה לשאול את תנחום בעניין זה אבל תשובות מספקות הוא לא קיבל.
והאמת היא, שגם תנחום תהה בעניין זה, אבל הוא לא העז לשאול את יעלה. הוא ידע מקצת מן העובדות - אבל לא את כולן. על דירת-המסתור, למשל, הוא לא ידע דבר עד שיעלה מסרה לו את התמונה של דני בקימונו.
- "מי אמר לכם שרבינוביץ הוא השופט...?" ביקש דני לדעת.
- "זה בדוק..." מיהר תנחום לפלוט.
- "אבל איך...?"
- "זה בדוק... תיפגש עם האדון שופט ותשאל אותו...", סיים תנחום את הסדרה הזאת של השאלות.
למעשה, כל פעולות-ההכנה שבהן נקט מרציאנו תלויות היו על בלימה - ונפילתה של זו, של הבלימה, יכולה הייתה להביא, בפועל, לקריסה מוחלטת של כל מה שהוא בנה לעצמו בעשר אצבעותיו בעמל כה רב מאז שהוא יצא בפעם הראשונה מבית-הסוהר.
מרציאנו הימר על התרחשות מסוימת שהאפשרות שהיא תקרה לא הייתה טובה במיוחד; לא רק בגלל שהסיכוי שהשופט ירוחם רבינוביץ יהיה זה שידון בתיק לא היה גבוה, אלא גם בגלל שהאפשרות ששופט זה ייכנע ללחצים הייתה עוד פחותה מזה.
כל מי שהכיר את השופט רבינוביץ יכול היה בנקל להגיע לאותה מסקנה.
גם כך, לא צריך להיות בקי ומנוסה כדי להבין שניסיון להדיח שופט, אפילו לא-ישירות, אין חמור ממנו בלקסיקון הפלילי.
זאת הייתה חציית-קווים ברורה.
לדני לא היה ספק בכך. הוא לא הכיר כמותה מעולם. על איומים על סנגור הוא כבר שמע - אבל לא על איומים על שופט. אולי היו - אבל הוא לא שמע על-כך. על סנגורים - כן.
היה גם מקרה רצח אחד, לפחות, של סנגור ידוע מאוד שעל-פי השמועה הסתכסך עם משפחת-פשע. אבל אלה היו רק שמועות. לא הרצח, כמובן, אלא השמועות בדבר עילת-הרצח או זהות הרוצחים.
איש לא ידע בוודאות מה באמת היה הרקע לרצח. היו גם דיבורים על-כך שאותו סנגור נכשל בקיום רומן עם אשת-איש.
אף חשוד לא נעצר - והתיק, עדיין, מעלה אבק על מדפי היחידה החוקרת. מה שבטוח הוא, שדני לא רצה להיות המקרה השני הלא-מפוענח.
זה לא היה בתוכניות שלו.
בה-בעת, מה שהטריד את דני הרבה יותר הייתה העובדה שהאיומים עליו, הלא-מוסווים, אם כי הם היו עטופים בהרבה כאילו-מתק-שפתיים, נעשו בידי מי שידע בדיוק מה כוחו ולאלו רמות של אכזריות הוא-עצמו יכול להגיע.
דני הרי לא גדל באיזו חממה צפון-תל אביבית מפנקת. הוא התחשל במקומות שבהם גם מרציאנו היה.
ושם, דני הזכיר לעצמו שוב ושוב, רק החזקים שורדים.
למעשה, רק הנחושים לשרוד - שורדים. כל השאר - משלמים. כך או אחרת, הם משלמים בלי שמשאירים להם הרבה ברירות. אי-אפשר להתחמק מטבעת-החנק כאשר זו נכרכת מסביב לצוואר.
את הדינאמיקה הזאת הכיר, כנראה, גם מי שביקש לראות כיצד מתנהגות הדמויות שאותן הוא הוביל לסמטה האפלה שבה הוא בחר.
בארצות מסוימות רואים במעשים כאלה של הרשויות הממלכתיות הדחה לבצע מעשה אסור; והדחה כזאת, מצדיקה ביטול של כתבי-אישום.
במקרים קיצוניים, המדיחים, הם-עצמם, עומדים לדין.
דני הכיר את הסיטואציות האלה יותר טוב מרבים.
לעתים, הוא אפילו סייע לאלה שכרכו את טבעת-החנק מסביב לצווארו של מי שהיה מספיק חסר-מזל כדי להסתבך, כספית או אחרת, עם מי שאסור להסתבך עימו.
כך זה היה עם הקבלן, חולה-ההימורים, שמכר לו את דירתו המפוארת בפרוטות, וכך זה היה במקרה נוסף שעליו דני לא סיפר לאיש.
לא רק בגלל הכסף הרב שזרם לכיסו, אלא בגלל שאותו אדם, שהסתבך עם האנשים הלא-נכונים, נמצא לילה אחד מוטל מת בתעלה ליד כביש צדדי.
דני התבקש למסור עדות במשטרה באותה פרשה - ורק בדרך נס לא ייחסו לו החוקרים מעורבות של ממש במה שאירע.
בסופו של דבר איש לא נוקה מכל חשד בהקשר למותו של זה שנמצא מת בתעלה.
זכר לילות-החרדה שעברו עליו באותה העת לא מש מזיכרונו של דני.