שאלה מעניינת בפרשת 'שמות' הינה: מי היו "המיילדות העבריות" - שפרה ופועה? ומדוע, ואם בכלל, שמותיהן ומעשיהן מעניינים אותנו היום? ועוד, יש לשים לב שבפרשה שבה שמותיהם של הוריו ואחותו של משה אינם נזכרים, ואפילו לא שמה של בת פרעה שהצילה אותו ממוות, דווקא שמותיהן של המיילדות העבריות מודגש.
ראשית, הבה נתבונן בזהותן של אותן שתי מיילדות עבריות. רש"י (על בסיס מסכת סוטה יא, ד) אומר ששפרה הייתה יוכבד ופועה הייתה מרים. לעומתו, הראב"ע אומר שהן היו "שרות על כל המיילדות", קרי שתי נשים מצריות שמונו על-ידי המלך לפקח על כל תהליך הילודה בקרב העברים. ואכן, מי צודק - כי בנושא היסטורי מסוג זה, אין ספק שאי-אפשר לומר ש"אלה ואלה דברי אלוקים חיים - כי אם רש"י צודק, לא ייתכן שהראב"ע צודק, ולהפך.
ידוע שבני ישראל הצטיינו במצרים בשמירת שמותיהם, ובמיוחד הצטיינו בכך בני שבט לוי, ולכן, לא ייתכן שיוכבד ומרים ייקחו שמות מצריים כ'שפרה' ו'פועה'. שנית, גם לא ייתכן שמלך מצרים יצור קשר ישיר עם שתי מיילדות עבריות, הרי יש לו שרים ופקידים שרמתם מתאימה יותר לפקח על המיילדות העבריות.
בנוסף לכך, קשה לדמיין ילדה בת שש (מרים) שהמלך ידבר עמה, ואמה אף תצרף אותה למשימת הולדת תינוקות עבריים. ולכן, יותר קל להצטרף לדעתו של הראב"ע שאמר שבאזכור בתורה למיילדות העבריות, הכוונה הייתה למיילדות את העבריות. ייתכן שפרעה מינה את אותן שתי מצריות לפקח על לידת התינוקות העבריים - כל אחת במגזר גאוגרפי שונה: אחת הייתה אחראית להקמת בתי ילודה בצפון מצרים, לרישום שמות היולדות והתינוקות שם, כדי שהמלך יקבל נתונים סטטיסטיים לגבי מספר הלידות, והשנייה הייתה מופקדת על אותו תחום בדרום המדינה.
שתי שׂרות הילודה קיבלו הוראה ברורה וחד-משמעית מפרעה: "בְּיַלֶּדְכֶן אֶת-הָעִבְרִיוֹת וּרְאִיתֶן עַל-הָאָבְנָיִם אִם-בֵּן הוּא וַהֲמִתֶּן אֹתוֹ וְאִם-בַּת הִוא וָחָיָה" (שמות א, טז). מהוראותיו של פרעה ניתן להבין את מטרתו - לגרום לכך שבנות ישראל יוותרו ללא בני-זוג, ובכך יאלצו לשאת גברים מצריים, דבר שיגרום להכחדתו של עם ישראל תוך תקופה קצרה.
שפרה ופועה - כל אחת בנפרד - בהחלטתה שפקודת פרעה הינה בלתי מוסרית בעליל - סירבה לציית לה. ומדוע נראתה להן הפקודה ממלך מצרים - מי שנחשב לאלוקים ממש - כפקודה שאין לקיימה? שתיהן האמינו שיש מלך אחר בעולם, מלך אחד ששולט גם על פרעה אותו הן יראו וממנו הם קיבלו את המוסר שרציחת תינוקות הינו פשע שהאלוקים לא יכפר עליו. ולכן הן הפכו לסרבניות הפקודה הראשונות בהיסטוריה.
לנו היום חשוב להתמקד במילים של התורה: "וַתִּירֶאןָ הַמְיַלְּדֹת אֶת-הָאֱלֹקִים וְלֹא עָשׂוּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶן מֶלֶךְ מִצְרָיִם וַתְּחַיֶיןָ אֶת הַיְלָדִים" (שם, יז). התורה מציינת במפורש, שמקור סירובן של אותן שתי סרבניות פקודה, לא בא מרעיון "המוסר הטבעי", אלא מרעיון "המוסר האלוקי" - קרי, שאלוקים הוא מלך העולם, ושהמוסר שלו הוא המוסר הבלעדי. מוסר טבעי אפשר "לעקם" למען הסֶדר החברתי ולהתאימו לנסיבות שונות ומשונות, כמו זו שדורשת ציות מוחלט לפקודה ללא שיקול דעת כלל, אך רק מוסר שמקורו באלוקים אי-אפשר לעוות, לשנות או לבטל.
פרעה לא הרג את שפרה ופועה שסירבו להוראותיו למרות חומרת התקדים שהתנהגותן היוותה. כנראה שהקב"ה עצמו ריכך את "לבו" - על בסיס אותו כלל גדול שהנחה את השם לכל אורך עשרת המכות שהוא הנחית על מצרים - מידה כנגד מידה. הכוונה היא לכך שהן בהצילן את התינוקות העבריים הצילו את בתי העברים, ובתמורה הקב"ה עשה להן בתים. וכפי שחיזקוני ציין, "בתים אלו בנים". לו היו שפרה ופועה יוכבד ומרים, היה זה המקום לציין את שמותם של בניהם. העובדה ששמם לא נגלה לנו מחזקת את הטעון ששפרה ופועה היו מצריות.
נשאלת השאלה: אם אכן הקב"ה שילם שכרן של שפרה ופועה והרבה להם בנים, מה עלה בגורלם של אותם בנים? הייתכן שהם נספו במכת הבכורות עם שאר בכוריי מצרים? הדבר לא נראה גמול הולם למעשיהן של שפרה ופועה. לעניות דעתי, כפי שיהושע גמל לרחב ומשפחתה על החסד שהיא עשתה לשני המרגלים, משה רבינו, בהוראת הקב"ה, גייר את בניהן של שפרה ופועה וצירף אותם לבני ישראל טרם צאתם ממצרים - אותם ואת כל משפחותיהן.
יהי רצון שנלמד אנו מאותן שתי חסידות אומות עולם הראשונות, שמקור המוסר הינו יראת השם, ושהיא זו הקובעת מה מותר ומה אסור לעשות. וכאשר אדם מקבל פקודה בלתי מוסרית על-פי הקוד האתי של הקב"ה, חובה לסרב לה, כי במקרים הללו סירוב פקודה הוא הדבר הישר והטוב בעיני השם.
