לפני כמה ימים
קראתי לכולם להביע דעה, לעשות מעשים כאשר משהו לא נראה להם. ביום חמישי התקיימה הפגנה נגד שחרור מחבלים, ומאחר שאני מתנגדת למהלך הזה החלטתי ללכת ולהפגין, לעורר את המנהיגים, ולבקש מהם שלא להיכנע ללחצים בינלאומיים, להראות להם כי יש אזרחים שאכפת להם, ושהם יקבלו את הגיבוי המלא להתנגד ללחצים מבחוץ.
הגעתי לרחוב קפלן קצת אחרי חמש וחצי. עדיין לא התאסף שם קהל ממשי, רק כמה בודדים. חברה כבר חיכתה לי במתחם, עם חולצה ושלט להניף. אני לא אוהבת להיות שלט מהלך, אבל יצאתי מנקודת הנחה כי המטרה מקדשת את האמצעים. לבשתי את החולצה ונעמדנו בחזית הגן עם הפנים לקריה. עם הזמן התאספו עוד ועוד אנשים, חלקם עם תמונות של יקיריהם שנרצחו בפיגועי טרור במהלך השנים. צלמים התקבצו וצילמו את המתרחש, בין השאר גם אותנו. לקראת השעה שש, אדם אחד תפס את המגפון והחל לדבר ולמחות על שחרור המחבלים ביום ראשון. שום דבר חריג, הרי באנו להביע את התנגדותנו למהלך הזה.
צוותי הטלוויזיה החלו להתקבץ סביב הגוש המרכזי של המפגינים. לקראת המבזקים של השעה שש, הם הפעילו את המצלמות והחלו להקליט את המתרחש. מאחורי הדוברים התאספו עוד ועוד אנשים, כולם מניפים שלטים עליהם כתוב "תתביישו". הדוברים מתחלפים, כל אחד עם סיפורו האישי והכואב. המצלמות מבזיקות פלאשים בזו אחר זו, כתבים מראיינים בצדי ההמולה מפגינים, עוברי אורח משתהים כדי לראות מה מתרחש. הפגנה שגרתית ורגילה המתנגדת לצעדי הממשלה. נורמלי, לא?
המטרה השתנתה
פתאום צץ משום מקום אדם עם חבילת פוסטרים ענקיים. הוא ראה אותי ואמר לי לקחת אחד ולהניף אותו. אמרתי לו: "רק רגע, אני רוצה לראות מה אני מניפה לפני שאני באמת עושה את זה". טוב שבדקתי. זה היה פוסטר עצום, עליו היה כתוב "ממשלת ביבי(ם) - משחררת רוצחים", ומתחת לכיתוב משובצות תמונות של
בנימין נתניהו ואיתו כל שרי הממשלה, מלבד שרי "הבית היהודי".
דחיתי את האדם הנחמד בנימוס, והתחלתי להרגיש שאמנם באתי למען מטרה טובה, אבל היא הולכת ומשתנה לנגד עיניי. הסתכלתי על מה שקורה סביבי, וכאב חד פילח את בית החזה שלי. זה לא הבית שלי, אני לא מאמינה בזה, וכל עוד אני נשארת פה, עם החולצה והשלט, אני בוגדת אך ורק בעצמי. למזלי, חברתי גם חשה את אותם הדברים, והציעה לי לעזוב את המקום. התקדמנו לעבר האוטובוס, מאחורינו קריאות "ביבי תתפטר" וצעקות "תתביישו". כמה דקות אחרי שנעמדנו בתחנה, ראינו כי לא עוברות מכוניות בכביש. מסתבר שהמפגינים ירדו לכביש וחסמו את התנועה. בינינו לבין עצמנו בירכנו על שלא נשארנו שם. כשחזרנו הביתה בדקנו מיד אם התמונות שלנו מופיעות באחד מאתרי החדשות. כשראינו שלא, נשמנו לרווחה.
פופוליזם בלבד?
אמנם בטור האחרון שלי
קראתי לכולם למחות על עוולות שמתרחשות במדינה, על מנהיגים הלוקים בפופוליזם, על החלטות שעלולות לפגוע בביטחון של כל אזרח ואזרח בארץ, אבל לא לזה התכוונתי. "שלטון העם" לא קורא תיגר על הממשלה. העם בוחר את נציגיו ובכך מאפשר להם לבצע החלטות מדיניות. אם נבחרי הציבור מבצעים מהלכים המנוגדים לאג'נדה המקורית שלהם, מותר לעורר אותם ולהזכיר להם מדוע הם שם, ומי נתן להם את הכוח להשפיע. לא כדי להפיל את השלטון אשר, למעשה, הם בעצמם הביאו לפסגה.
כשהייתי בהפגנה הרגשתי ששוב דורכים על הגב שלי כדי לטפס גבוה. לפני חודש וחצי היו אלה ראשי התאחדות הסטודנטים, היום אלו אזרחים מן השורה שמנצלים פלטפורמה אשר לכאורה באה לטובת האזרחים, אבל טועים שוב ושוב בניווט בדרכם לצדק. כואב לי שאנשים מוחים על פופוליזם בצמרת המדינה, ובעצם נוקטים באותו הצעד בדיוק כשהם מפנים אותו נגד הצד השני. אולי אני תמימה? אולי פופוליזם הוא הדרך היחידה להשיג משהו במדינה הזאת? אני רוצה להאמין שלא. וכל עוד זה תלוי בי, אני אעשה הכל כדי לא לנקוט בדרכים כאלו.