במבנה מעוטר-קשתות, סמוך לכיכר השעון שביפו, ממוקמת מסעדת הבשרים "אבולעפיה" (רחוב יפת 4), ממול למאפיית הפיתות המיתולוגית הנושאת אף היא את שמה של אותה משפחה ערבית אצילה, החולשת על המקום כבר 134 שנים.
אלא שהמסעדה הבשרית אינה מצליחה להעפיל לפסגתה של המאפייה, שהוקמה עוד שנים מרובות לפניה, ושהיא למעשה גם שכנתה והורתה. בעוד שהקונדיטוריה המזרחית המשובחת, שאין שנייה לה בארץ, מהווה מוקד עלייה לרגל לרבבות ישראלים התרים אחרי פיתות מתובלות, סמבוסק וכעכים העשויים כמלאכת-מחשבת - "אבולעפיה" הבשרית היא בסך-הכל מסעדה די בינונית, שכמוה יש לא מעטות אחרות.
למסעדת "אבולעפיה" הגענו לעת צהריים על בטן די מקרקרת והופתענו למצוא בה תפריט די צנוע של מיני בשרים, עם תוספת אחת - של צ'יפס בלבד. אל השולחן הגיעו, כפתיח, מבחר של סלטים בינוניים למדי, עם לאפות טריות ופריכות וקנקן-לימונדה.
מאפיש סוכר
ממבחר הבשרים הדל בחרנו ככופתה - גרסה של סינייה על מצע של טחינה ובשיפוד-כבש, שכיכב כנציג היחיד של מקצה השיפודים שהוצע במסעדה. הכופתה אכן הייתה מופלאה. היה זה בשר-בקר רך ונימוח, ואילו ים הטחינה, שבו היא טבלה, רק הוסיף לה נופך של טעם. מאכזב, לעומתה, היה שיפוד הכבש, שטעמו הדומיננטי בקושי הורגש, בעוד הצ'יפס השרופים נותרו אחר אי-כבוד בצלחת.
ביקשנו להתנחם לפחות בקינוח, אבל ב"אבולעפיה" הוא פשוט נעדר. במקומו גירדו לנו ארבע קוביות זעירות של מאפה-חלבה תפל וגם הקפה השחור שהוגש בצידן היה מר ונמהר. נעדר ממנו הסוכר שב"אבולעפיה", משום מה, הוא מוחרם. למה? כי לדברי המלצר שלנו - יש בו רק כדי לקלקל את טעמו של הקפה.
שילמנו 185 שקל, כולל תשר של 15%, חרף שירות קשוח מדי, ואת "אבולעפיה" - ואוי לאוזניים שככה שומעות - זיכינו ב-6 מתוך 10 הנקודות של הסולם הקולינרי. אחרי ככלות הכל מסוגלת המשפחה הקולינרית הזאת להרבה יותר מזה.