מאפייני הסיפור העממי

בעבר שימשתי כמפקח על המכונים הציוניים למורשת יהדות המזרח (1981-1978) שפעלו מטעם "המכונים הציוניים- תנועת גשר" ובחסות של המרכז לשילוב מורשת יהדות המזרח במשרד החינוך, בניהולו של ד"ר ניסים יושע ז"ל. במסגרת היחידות שהופעלו בשני המכונים הללו שעסקו במורשת יהודי המזרח פעלה יחידת לימוד על הסיפור העממי. כתבתי אז מאמר הדרכה למדריכי המכונים "מאפייני הסיפור העממי", והוא הופיע לימים (ועדיין מופיע) גם באתר של מינהל חברה ונוער במשרד החינוך. לאחרונה יש המשתמשים במאמר ללא מתן מזכה (קרדיט) לי ככותב המאמר. אני מעלה אותו שוב לכל שוחרי הדעת ולכל המתעניינים בפולקלור. כולנו מכירים סיפורי עם שונים: סיפורי האחים גרים, עלילות העיר חלם, סיפורים שונים על התגלות אליהו הנביא, חוני המעגל הישן שבעים שנה, שלגיה, כיפה אדומה, אלדין ומנורת הקסמים, סיפורי ג'וחא, סיפורי הרשלי וכיו"ב.

מה המיוחד בסיפור העממי? ההגדרה המקובלת: א. סיפור שעובר בעל פה. ב. סיפור שעובר מדור לדור. ננסה להבין עכשיו למה סיפרו סיפורי עם בכלל. בעבר עם ערב ירד האור. החשכה אפפה את כל החיים, כי לא היו אמצעי תאורה. אנשים גם קראו מעט מאוד. מעטים היו אלה שידעו לקרוא. זו הייתה תרבות לא כתובה (לא ליטרטית). לא היו אמצעי תקשורת ובידור: רדיו, טלוויזיה, תיאטרון, קולנוע, מופעי בידור. בערבי חורף הצטופפו כולם סביב התנור הביתי. בבית הצטופפו סביב הסבא/ הסבתא ובבית הכנסת סביב הרב /הדרשן. ילדים אהבו לשמוע סיפורי מן ההורים והסבים. היו גם קהלים ששמעו סיפורים מפי מספרים מקצועיים: בכיכר השוק/ בבתי הקפה/ בבתים.

מי היו המספרים?

המספרים היו אנשים שידעו לעניין את קהל השומעים, לרתק אותם לעלילה, לעורר סקרנות. הם ידעו לשחק את הדמויות השונות. המספרים גם ידעו להוביל למסר החינוכי שהקהל ציפה לו. איך יצר/ה המספר/ת עניין בשומעים?

חוקרים שונים עמדו על מאפייני הסיפור העממי. מתברר שבכל הסיפורים - בכל העמים ובכל התרבויות - יש חוקים קבועים לסיפור העממי. נמנה אותם:

החוקים הצורניים:

1. ה פ ת י ח ה: הייתה מרתקת. המספר בדרך כלל מנסה לתפוס כבר בהתחלה את הקשב של השומעים. המספר בדרך כלל בחר בנושא שקרוב לליבם של השומעים. מספר סיפר סיפור על עני שרצה להיות עשיר. סיפור כזה סופר לאוכלוסייה שרובה הייתה ענייה. השומעים הזדהו עם דמותו של העני שרוצה להיות עשיר. וכי מי לא רוצה להיות עשיר? לפעמים מספר בוחר בפתיחה מפתיעה ומסקרנת: ילדה בגודל אצבע, מלך ומלכה עשירים אך חשוכי ילדים וכיו"ב. 2. דו - ש י ח: המספר נוהג בדרך כלל לחקות את הנפשות הפועלות בסיפורו. הדו שיח מחיה את העלילה ויוצר דרמטיזציה של הדברים. הדברים מומחשים לעין כל, כאילו הם מתרחשים עתה. 3. שאלה ר ט ו ר י ת: המספר מרבה בשאלות רטוריות גם כדי ליצור פאוזות ( זה גם מגביר את המתח) וגם כדי לעורר את הסקרנות של הקהל. המספר נהג גם ליצור פאוזות במקום מותח בסיפור, למשל כשהגיבור בסכנה (מספר מקצועי נהג לעצור את הסיפור כאן ולבקש מהקהל לשים תשלום לפניו כדי שימשיך את הסיפור. לפעמים דחה את המשך הסיפור ליום המחרת, כדי להגביר את המתח). 4. נ י ג ו ד (קיטוב) בין טוב ורע: בסיפור יש שני קטבים ברורים: הטוב והרע. כיפה אדומה/ הזאב, הנסיך/ הדרקון, הצדיק העני/ העשיר הקמצן וכיו"ב. השומעים ידעו את המתכונות וחיכו למשהו מוכר. למעשה, כולנו אוהבים את המוכר והידוע. הם ידעו מי הטוב ומי הרע וציפו למפלתו של הרע. בדרך כלל בסיפורי העם הציפייה מתממשת. השומע מיד אומר לעצמו: ידעתי שזה יקרה! 5. יסוד ה ש י ל ו ש: בדרך כלל בסיפור יש שלושה גיבורים, שלושה מאורעות, שלושה חפצים פלאיים, שלושה אחים וכיו"ב. ובסיפור שלנו: שלושה גיבורים: האל, הרב והעני. וכן גם: הרב פונה שלוש פעמים עד שהוא נענה. העני עולה בסולם המעמדי בשלוש דרגות: עשיר, שר, מלך. וצריך לזכור בהקשר של יסוד הקיטוב וזיקתו ליסוד השילוש: בדרך כלל יש גיבור ח י ו ב י, גיבור ש ל י ל י וגיבור ני ט ר ל י. בתחילה יש מתח בין הגיבור החיובי והשלילי והניטרלי עדיין לא נוקט עמדה. בסוף הסיפור הניטרלי מצטרף לחיובי ומכריע את הכף ( בסיפור שלנו הרב שהיה ניטרלי מצטרף לאל). 6. מספר נ ו ס ח א י: ש בסיפור העממי שימוש במספרים קבועים: 3, 7, 13, 40. המספר העממי חוזר גם על משפטים נוסחאיים: "לא הסתפק העני במה שיש לו". בדרך כלל יש נוסחאות קבועות של עלילות, שסופן טוב. זה יוצר אלמנט מרגיע: נותן תחושה שיש חוקיות, יש סדר. הגיבור מגיע בסוף אל היעד / הוא עומד במשימה/ הוא משיג את בת המלך וכיו"ב. 7. ס י ו ם טוב. הסיום של הסיפור עונה על הצורך הפנימי שהדברים יגיעו לתיקונם: "והם חיים באושר ועושר עד היום הזה", "ואם הם לא מתו, הם חיים עדיין", " והם ערכו חתונה מפוארת שבעה ימים ושבעה לילות, וגם אני הייתי שם". חשוב להדגיש: המספר נקט באמצעים להבטיח את הקשב והזיכרון: החזרות על משפטים, ההסברים השונים, הדגשת המסר החינוכי. לפעמים הוא סיים בפתגם תמציתי, כמו למשל בסיפור שלנו: "ה' מוריש ומעשיר, משפיל אף מרומם". מלבד חוקים אלה שנחשבים לחוקים צורניים, יש גם שני חוקים תוכניים:

חוקים תוכניים: המשאלה הכמוסה: בדרך כלל, סיפור עם עונה על משאלות כמוסה / משאלות כמוסות בלב השומעים. אם הוא מספר על עני שהתעשר הוא עונה על משאלה כמוסה של כל עני להתעשר ולשקם את עצמו ואת משפחתו. כשהמספר מספר על בן מעמד נמוך שעלה לגדולה והגיע לעמדת שררה, הרי גם זו משאלה כמוסה של בני המעמד הנמוך. כאשר מספרים על התגברות על מגבלות של מעמד/ גזע בהשגת בן זוג גם זה מימוש של משאלה כמוסה. המוטיב העל טבעי: בסיפורי עם קורים דברים על טבעיים שאיננו פוגשים בחיי היומיום. בסיפור עם אפשר לפגוש את אליהו הנביא בימינו, בעלי חיים מדברים, צפרדע הופך לנסיך, המערה נפתחת למשמע סיסמה, זאב בולע את כיפה אדומה והיא נותרת בחיים בבטנו של הזאב וכיוצא בזה.

מי כתב את סיפור העם?

לסיפור עם אין מחבר. זהו סיפור עם, אבל אין זה אומר שהעם כולו כתב אותו. היום אנו רגילים שכאשר מתפרסמת יצירה, יש לה מחבר, ויש לכותב זכויות יוצרים על יצירתו. לעומת זה, כאשר אנו מספרים סיפור עם לא ברור מי היוצר של הסיפור. מנין לי הסיפור? שמעתי אותו. לכל יצירה יש מסרן, שממנו שמענו את הדברים. המסרן אינו מחבר הסיפור. הוא שמע אותו ממסרן אחר, וגם זה במרבית המקרים אינו המסרן הראשון. באסע"י (ארכיון הסיפור העממי בישראל) יש אלפי סיפורים שנרשמו ממסרנים שונים. הסיפורים הללו התגלגלו דורות. יש סיפורים שהתגלגלו מאות ולפעמים אלפי שנים. מדוע חלו שינויים בסיפורים שסופרו. נדמיין לעצמנו מספר שסיפר סיפור מרתק. האנשים הקשיבו לסיפור. הם נפעמים. כשהם יבואו לביתם, הם יספרו את הסיפור לבני ביתם או לקהילה שבתוכה הם גרים. האם הם יספרו בדיוק את הסיפור של המספר? בוודאי שלא. הם יספרו אותו בצורה שונה. הם לא זוכרים כל פרט. הם עשויים לערבב את הסיפור ששמעו עם סיפור אחר. לשילוב של שני סיפורים לסיפור אחד קוראים קונגלומרט. גם מי ששמע מהם יספר את הסיפור הלאה, והפעם הוא יספר בדרכו שלו. וכך הסיפור יעבור עוד גלגולים עד שיגיע לדורנו. והנה נער אחד או נערה מגיעים היום לאחד מזקני משפחתם והוא מספר להם את אחד מגלגוליו של הסיפור שסיפר מספר קדום לפני מאות שנים. אם הזקן מספר את אותו סיפור לילדים, הוא עשוי לשנות קצת את הסיפור, כדי שהמסר החינוכי יתאים לילדים. צריך לזכור שכל מספר עממי משתמש בסיפור ככלי חינוכי. הסב יחנך את משפחתו והדרשן בבית כנסת את צאן מרעיתו. יש סיפורי עם עם איפיון מקומי. כך בצד סיפורים שנקלטו ממקורות זרים, היו גם סיפורים בעלי איפיון יהודי (אויקוטיפ יהודי). לפעמים סיפור זר עבר "ייהוד" והוטמעו בו מוטיבים יהודיים. לפעמים המספר יצרף לסיפור שעבר ייהוד פסוק מן המקורות היהודיים. היום אנו חיים בדור שהתרבות העממית שהועברה בעל פה מדור לדור נמצאת בסכנת הכחדה, כיוון שדור המסרנים עובר מן העולם. ארכיון הסיפור העממי קם כדי לשמר את המסורות העממיות ולהעלותן על הכתב. זהו אוצר ספרותי חשוב מכל העדות השונות ומכל קצוות העולם. הצעירים הרושמים סיפורי עם מפי המסרנים שעודם חיים עושים פעולה חשובה של הצלה, וחשוב שכל הסיפורים שנרשמים היום יועברו לארכיון הסיפור העממי באוניברסיטת חיפה למשמרת לדורות הבאים.